Twitter

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

החיים כאקורד מוקטן

ימים קשים עוברים עלינו. 

אנחנו נולדים וגדלים, יוצאים לדרכים לא מוכרות ולאתגרים שהעולם מציב בפנינו. לרוב אנחנו לא מתעכבים יותר מדי על הסיבות שבעקבותיהן הגענו למקומנו הנוכחי, אלא פשוט מנסים למצוא מה היעד הבא. עד שמגיע אירוע יחודי בצורת יד אימתנית, כמו לויתן ענק שמתרסק עלינו מן האוויר. ואז מתחילות השאלות הקשות באמת.

איך מתמודדים עם דבר כזה?

קודם קרה איזה נס גדול. לא נס אחד, כמה נסים. כמה נסים היו צריכים לקרות ברצף מאוד מסוים, כדי שנהיה במקום שבו אנחנו נמצאים היום. זה לא מובן מאליו. זה אפילו מאוד לא-סביר. אבל ככה יצא. בעצם, שרשרת אינסופית של נסים היתה צריכה לקרות כדי שנגיע לכאן עכשיו. אבל לרוב אנחנו שוכחים את השרשרת הזו, מתעלמים ממנה, או מסרבים להכיר בקיומה.

ולא סתם. החיים נותנים לנו סיבות בלי סוף להתכחש להצטברות-האירועים-שלא-תיתכן-הזו. מכשולים בדרכנו, רגעים מעצבנים, מבואות סתומים, ימים מייגעים, דרכים עקלקלות, שעות דביקות, רחובות ללא מוצא, דקות שנמתחות, הליכות לאיבוד, שניות מתוחות, מרחבים עוינים, שנים מבוזבזות. 

וקורה לנו שהקרקע נשמטת תחת רגלינו והזמן עוצר מלכת. 

במצבי קיצון אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים בתוך שאלות קשות באמת. שאלות שאין עליהן תשובה. בשביל מה לקחנו חלק בשרשרת הנסים הארוכה הזו, למה ומדוע התאמצנו ושיתפנו איתה פעולה, אם כרגע נפל עלינו לויתן מהאוויר? מעוכים תחת כובד-המשא, אנחנו מתאמצים בשארית-כוחותינו לאסוף את השברים שפעם, לא כל-כך מזמן, היו אנחנו. זה נורא ואמיתי וכואב יותר מכל הטרגדיות היווניות, שלא קראנו אבל אנחנו מתכננים לקרוא יום אחד כשנתפנה לזה, ביחד. זה ממשי ומוחשי וצורב יותר מכל דרמה שנכתבה, הומחזה ונוגנה אי-פעם. מה הטעם בחיים? כמעט ולא היינו פה. היה חסר הרי רק קצת בשביל שהלויתן ימעך אותנו כליל ולא יותיר זכר. במקרה לגמרי נפגשו הורינו והחליטו להביא ילדים לעולם. 

אולי מוטב היה שלא היינו נולדים, אם דנו אותנו לסבל כזה? קודם קרה איזה נס גדול - ואז נפל עלינו לויתן. וזה כואב. והנס שקדם ללויתן רק מעצים את הכאב.

המבוי הסתום, הכאב הדוקר, חוסר-הידיעה, אי-היכולת להתמודד, הייסורים המתישים, השאלות הקשות: כל אלה מובעים במוסיקה על-ידי אקורד אחד קטן. כל כך קטן שהוא מכווץ, קפוץ בתוך עצמו, דורש פתרונות שלא תמיד מגיעים. היצור המוסיקלי הזה הוא הספט-אקורד המוקטן.


לא אנחנו המצאנו את השאלות הקשות, ובטח שלא אנחנו המצאנו את הספט-אקורד המוקטן. אפילו מוצרט בכבודו ובעצמו לא המציא אותו, אבל הוא כבר ידע לחבר אותו לשאלות הקשות הללו כדי ליצור אצל הגיבור שלו, אידומנאו, פצע חשוף ומדמם, בור של רגשות אובדניים ואקורד כקרדום לחפור בו. מהדקה השלישית, ובמשך 20 שניות שלמות, מפנה אידומנאו לאלוהיו, נפטון, אל הים הלטיני, את שאלותיו הקשות והנוקבות ביותר: מדוע הצלת אותי מסערה בלב-ים, אם כעת מבקש אתה ממני להקריב לך את שאהבתי מכל?




זו תמצית הכאב, זו הטרגדיה היוונית שמצליחה להיות לפעמים כל-כך רלוונטית. אלה אותן שאלות שנשאלות משחר ההיסטוריה, ונותרות בלי תשובה. אידומנאו לא מבקש כאן את מותו, גם לא תובע נקמה מן האל. הוא דורש ממנו תשובה. בקשתו היחידה היא הסבר: מה עומד מאחורי השתלשלות האירועים? מה טעמה של שרשרת הנסים הזו?


תשובות אין לנו, אך אותו אקורד מוקטן, חריף וצורב שכמותו, דווקא ממנו נוכל ללמוד כיצד למתוח את גבולות הטראגיות. דווקא משום שהוא מתסכל כמבוי-סתום, כיוון שהוא תקוע בסופה של דרך-ללא-מוצא, ובגלל שהוא מתוח בסימטריה האכזרית המחלקת את האוקטבה למרווחים קטנים ושווים: מכל הסיבות הללו, דווקא הוא יכול לשמש כקרש-קפיצה לסולמות הצלה מרוחקים, למחוזות לא-נודעים, לפתרונות בלתי-שגרתיים. הוא מסמל את חוסר-הידיעה שלנו, את השאלה הקיומית שאין עליה תשובה אחת, נכונה ומוחלטת.



יום שני, 1 בנובמבר 2010

יוצאים לדרך


בוקר.

בתרמיל רק מגבת וספר של ע. המילטון המגולל את סיפורה של המיתולוגיה היוונית כולה, מתורגם לעברית. שוב אני בן 7. זה קיץ ארוך וחם בקיבוץ שבאמצע הדרך בין באר-שבע ומצפה-רמון. אני שרוע על הספה בכוך שב'חדר' של סבתא שלי, בין שברי הכדים והמאובנים, ובחברת ראשו של שופן על הפסנתר השחור. בין שתיים לארבע אסור לעשות כלום. סבתא ישנה, והיא היתה מעדיפה גם אותי במצב דומה. כנראה שאם הוריי השאירו אותי לחודש שלם בקיבוץ וחזרו לחיפה, יש לזה סיבה. אני לא מסוגל להרדם בצהריים. לא עייף בכלל. בחוץ הדשא ירוק, השמש חמימה ונעימה והנדנדות קוראות לי, אך נאסר עלי לצאת לשחק בחוץ כדי שלא אפריע את מנוחת הצהריים של החברים.

אז היא נתנה לי ספר אחד ממדפיה העמוסים, אחד כזה שיהיה מספיק ארוך כדי שיקח לי לפחות חודש לסיימו – ובו המיתולוגיה כולה בעברית מודרנית, פשוטה וקלה להבנה. אודיסיאוס היה הגיבור המיידי שלי. גם יפה, גם חזק ואמיץ, והחשוב מכל – פיקח. מתמודד עם קיקלופים אימתניים מבלי להניד עפעף, ויודע לירות בחץ וקשת, כשרון שעד היום אני מעריץ. גם את אכילס אהבתי, אך את אודיסיאוס ממש ראיתי בעיני רוחי – הוא נראה כמו שלום חנוך בצעירותו, על העטיפה של 'סוף עונת התפוזים'. וכשרחץ במי-המעיין במצוות אתנה ולבש דמות של איש זקן, לא איבד מקומתו, והוא נראה כמו ששלום נראה היום, יותר מעשרים שנה אחרי תמוז.

כל מקום בו אני עובר
יכול היה להיות ביתי
יכולתי לחיות שם, להשתקע
יכלתי גם למצוא את מותי         
על אם הדרך ישבתי לא פעם
ממתין לאיזה כוח-חילוץ
בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ


גם אני, באודיסיאות הפרטיות שלי, ישבתי לא פעם ולא פעמיים על אם הדרך. פעם אחת, טיול ממושך באירופה הוביל אותי, בדרך שכתבה את עצמה מראש, לאיי יוון, אף באי שמסופר כי בו חי ונקבר הומרוס עברתי. זה היה בחודש מאי, התהלכתי ברחובותיה הגשומים של ברלין האפלה, וידעתי למה נפשי נכספת – קצת אור-שמש ים-תיכוני. ביום בו נחתתי באתונה והתהלכתי במורד הרחובות התלולים, ראיתי את הים והרחתי את האוויר וידעתי שהגעתי.

פעם שנייה יצאתי, מעשה אלכסנדר הגדול, לכבוש את תת-היבשת ההודית. גם שלום בא איתי, ולא פעם היה הוא הכוחילוץ שלי. במסע הזה התוודעתי אל ראמה, גיבור-הקשת החדש שלי. הוא קורץ מאותו חומר ממנו עשוי אודיסאוס: נדודים, הרפתקאות, גבורה ויד בטוחה האוחזת בקשת. בין האיים גם אני הפלגתי. האם לחזור הביתה? ואולי להמשיך לטייל? אלו היו השאלות המנחות שלי בכל פעם בה עזבתי את מולדתי, באמתחתי כרטיס-טיסה בכיוון אחד ותוכנית כללית ופתוחה. עד כה התגלגלו הדברים כך שתמיד חזרתי בחלוף מחציתה של שנה. ורגע החזרה תמיד משמח, עמוס חיוכים וחיבוקים ומתנות.

אני בא הביתה.

יום חמישי, 11 במרץ 2010

אנשים חושבים שאני ממהר


אנשים חושבים שאני תמיד ממהר. לפגישה, ללימודים, לעבודה, לאסוף את הארנבונים מהגן או סתם למקום אחר. אולי זה בגלל שאני תמיד קופץ ורץ, ומקפיד להעיף מבטים לחוצים בשעון-הכיס הסלולארי שלי. יותר משאני באמת ממהר לאנשהו, כבר נוצר לי מין דימוי של אחד כזה שתמיד ממהר. ואני מתאר לעצמי שהדימוי הזה נושא משמעות לא-מבוטלת עבור האנשים. אם הייתם מספרים להם שאתמול פגשתם אותי ובכלל לא מיהרתי, דווקא הייתי רגוע וישבתי איתכם לכוס תה, הם היו מתקשים להאמין לכם.

באמת שלא באשמתי, נוצר מצב שבו החיפזון הפך להיות שמי השני, ואני עצמי הייתי להתגלמותו. כשאתם נזכרים בי אני תמיד רץ וקופץ דרך שדה-דעתכם, בדרך-כלל מהאוזן הימנית לשמאלית (אבל לפעמים גם להיפך), ומשאיר אחרי חצאי-הבטחות ותותים שנופלים לי מהכיסים, בעוד אתם מנסים להדביק אותי, לעצור בעדי כדי שתוכלו לשאול אותי בפעם האלף לאן אני ממהר, ותמיד השיער שלי פרוע והפרווה קצת מרוטה והחולצה בחוץ והמכנסיים נופלים ואני מנסה להתלבש תוך-כדי ריצה ולסגור את התרמיל שלי בכף אחת ולהחליף שיר באייפוד בכף השנייה (פעולה שמאוד קשה לעשות עם כפות כמו שלי). אבל לא תמיד זה היה ככה.

אין דבר שאני אוהב לעשות יותר מלשמוע מוסיקה (טוב, חוץ מאת החברה שלי. ואולי גם חוץ מלאכול פרחים. אני מצטער שאני מנפץ כאן עוד מיתוס, אבל לא כל הארנבים להוטים אחרי חסה וגזר דווקא). פעם הייתי יושב כל היום במאורה שלי, נשען לאחור בכורסה האדומה ומאזין לתקליטים. בגלל שלא היו לי הרבה תקליטים, וגם לא היה לי כוח לקום כל פעם להפוך צד או להחליף תקליט, הייתי שומע כל תקליט 108 פעמים לפני שהייתי מחליף אותו. וככה התרגלתי להקשיב למוסיקה. נשמע לכם כמו מישהו שתמיד ממהר?

אבל בזמן האחרון העולם התחיל להשתנות. ראשונות הופיעו בזירה הקסטות, ולא הרבה אחריהן הדיסקים הדיגטליים. עכשיו כבר לא הייתי צריך לקום מהכורסה ויכולתי להחליף דיסקים עם השלט של המערכת, וגם לשמוע שיר מסויים בדיוק מההתחלה בלי להתאמץ ואפילו ב-Repeat. וזה עדיין היה נחמד.

ואז הגיע האינטרנט, והביא איתו את ה-mp3ים והנגנים הניידים והרינגטונים והאייפון והבלוגים שמעמיסים עלי כמויות מופרזות של מוסיקה, ואני כבר לא מצליח לעקוב. פעם הייתי צופה ב-MTV שעות עד שהייתי נתקל במקרה בקליפ שעוד לא ראיתי, שתפס את עיני ואוזני. היום אלבומים שלמים פשוט נוחתים לי על שולחן העבודה, לעתים מבלי שיזכו להאזנה מלאה אחת. כבר הגעתי לנקודה בה חשתי שאיני עומד יותר בעומס המידע, וכדי לנסות להספיק ולשמוע חלק מן השפע המוסיקלי שנהיה זמין כל-כך פתאום, התחלתי לרוץ אחריו. זה לא שאני באמת ממהר, אני פשוט מנסה להדביק את הקצב של העולם.

ואז בא מישהו (אני כבר לא זוכר מי זה היה) וסיפר לי שפעם, עוד לפני שהיו תקליטים, אפילו הרבה הרבה שנים לפני שמישהו בכלל חשב שאי-פעם יתאפשר לשעתק מוסיקה באמצעים מכאניים, היו מנגנים מוסיקה על כלי-קשת, כלי-נשיפה וכלי-מקלדת, וכותבים אותה בתווים כדי שאחר-כך יוכלו לנגן את אותה המוסיקה שוב. ואפילו היו להם הצגות מיוחדות עם המוסיקה הזאת שהם היו עושים, עם תסריט ותפאורה ותלבושות ותאורה. ועוד הוא הוסיף, שהמוסיקה הכילה אמירות חברתיות ופוליטיות הרבה לפני המאה העשרים, ואף שיוחסו לה כוחות מיסתוריים וקסומים בימי-קדם. 

עכשיו הייתי בבעיה כפולה.

מצד אחד, ההווה שלי הולך ומתרחק ממני בצעדי-ענק, ואני מנסה להדביק אותו בריצה ובקפיצה. מצד שני, יש לי את כל ההיסטוריה (ועד כמה שאפשר, גם את הפרהיסטוריה) להשלים. אז הבנתי שכדאי לי מאוד להתחיל למהר קצת אם אני באמת רוצה להספיק לשמוע את כל המוסיקה בעולם. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ומאז, תמיד כשאני בדרך מהופעה לקונצרט (או להיפך), או כשאני סתם הולך לי הביתה כדי לשמוע מוסיקה, אני עושה את עצמי ממש ממהר כדי שאנשים לא יעצרו אותי וישאלו שאלות-חולין שיבזבזו את זמני היקר, שעליו להיות מוקדש להאזנה למוסיקה בלבד.

המלחין האוסטרי יוזף היידן נתקל בשלהי סתיו 1772 בבעיה דומה. זאת אומרת לא בדיוק אותו דבר, אבל זה גם היה קשור למוסיקה. הוא עבד כמלחין וכראש התזמורת אצל הנסיך ההונגרי ניקולאוס אסטרהאזי, וכולם (היידן, הנגנים וניקולאוס) שהו באותו זמן בטירה המרוחקת של הנסיך (משהו צנוע בסדר-גודל של ארמון ורסאי, שבאותה צניעות אופיינית נקראה גם "אסטרהאזה"). בסתיו הנגנים היו אמורים לחזור למשפחותיהם שבעיר אייזנשטאדט, ואילו הנסיך, שהעדיף להשאר בטירתו על אף החורף המתקרב, עיכב את חזרתם המיוחלת.

כמובן שהדבר יצר תסכול רב בקרב הנגנים, שבצר להם פנו להיידן לעזרה. היידן שינס מותניו וכתב סימפוניה (מעשה שגרתי עבורו - הוא היה מחוייב על-פי חוזה לכתוב כל שבועיים סימפוניה חדשה, וגם בחגים ובאירועים מיוחדים), שבסופה הנגנים מסיימים לנגן את תפקידיהם בדירוג, קמים ועוזבים בזה אחר זה.




לחיזיון של התזמורת ההולכת ומתפוגגת, בשילוב עם האפקט של המוסיקה, הייתה כנראה השפעה פסיכולוגית משמעותית – בספרי ההיסטוריה נכתב כי מיד לאחר הקונצרט הודיע ניקולאוס לנגנים כי "הבין את המסר", ויום לאחר מכן חזרו כל הנגנים הביתה למשפחותיהם.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור של היידן וסימפוניית הפרידה? העניין העקרי הוא כוחה של המוסיקה להשפיע ולעצב את המציאות, ואמונתו הבוטחת של היידן בכוח זה. מעבר לזה אפשר לנסות לחשוב עד כמה השתנו (או לא) יחסי-הכוחות בין המוסיקאים ובין אצולת-הממון שמפעילה אותם מימיו של היידן ועד המאה ה-21.