אנשים חושבים שאני תמיד ממהר. לפגישה, ללימודים, לעבודה, לאסוף את הארנבונים מהגן או סתם למקום אחר. אולי זה בגלל שאני תמיד קופץ ורץ, ומקפיד להעיף מבטים לחוצים בשעון-הכיס הסלולארי שלי. יותר משאני באמת ממהר לאנשהו, כבר נוצר לי מין דימוי של אחד כזה שתמיד ממהר. ואני מתאר לעצמי שהדימוי הזה נושא משמעות לא-מבוטלת עבור האנשים. אם הייתם מספרים להם שאתמול פגשתם אותי ובכלל לא מיהרתי, דווקא הייתי רגוע וישבתי איתכם לכוס תה, הם היו מתקשים להאמין לכם.
באמת שלא באשמתי, נוצר מצב שבו החיפזון הפך להיות שמי השני, ואני עצמי הייתי להתגלמותו. כשאתם נזכרים בי אני תמיד רץ וקופץ דרך שדה-דעתכם, בדרך-כלל מהאוזן הימנית לשמאלית (אבל לפעמים גם להיפך), ומשאיר אחרי חצאי-הבטחות ותותים שנופלים לי מהכיסים, בעוד אתם מנסים להדביק אותי, לעצור בעדי כדי שתוכלו לשאול אותי בפעם האלף לאן אני ממהר, ותמיד השיער שלי פרוע והפרווה קצת מרוטה והחולצה בחוץ והמכנסיים נופלים ואני מנסה להתלבש תוך-כדי ריצה ולסגור את התרמיל שלי בכף אחת ולהחליף שיר באייפוד בכף השנייה (פעולה שמאוד קשה לעשות עם כפות כמו שלי). אבל לא תמיד זה היה ככה.
אין דבר שאני אוהב לעשות יותר מלשמוע מוסיקה (טוב, חוץ מאת החברה שלי. ואולי גם חוץ מלאכול פרחים. אני מצטער שאני מנפץ כאן עוד מיתוס, אבל לא כל הארנבים להוטים אחרי חסה וגזר דווקא). פעם הייתי יושב כל היום במאורה שלי, נשען לאחור בכורסה האדומה ומאזין לתקליטים. בגלל שלא היו לי הרבה תקליטים, וגם לא היה לי כוח לקום כל פעם להפוך צד או להחליף תקליט, הייתי שומע כל תקליט 108 פעמים לפני שהייתי מחליף אותו. וככה התרגלתי להקשיב למוסיקה. נשמע לכם כמו מישהו שתמיד ממהר?
אבל בזמן האחרון העולם התחיל להשתנות. ראשונות הופיעו בזירה הקסטות, ולא הרבה אחריהן הדיסקים הדיגטליים. עכשיו כבר לא הייתי צריך לקום מהכורסה ויכולתי להחליף דיסקים עם השלט של המערכת, וגם לשמוע שיר מסויים בדיוק מההתחלה בלי להתאמץ ואפילו ב-Repeat. וזה עדיין היה נחמד.
ואז הגיע האינטרנט, והביא איתו את ה-mp3ים והנגנים הניידים והרינגטונים והאייפון והבלוגים שמעמיסים עלי כמויות מופרזות של מוסיקה, ואני כבר לא מצליח לעקוב. פעם הייתי צופה ב-MTV שעות עד שהייתי נתקל במקרה בקליפ שעוד לא ראיתי, שתפס את עיני ואוזני. היום אלבומים שלמים פשוט נוחתים לי על שולחן העבודה, לעתים מבלי שיזכו להאזנה מלאה אחת. כבר הגעתי לנקודה בה חשתי שאיני עומד יותר בעומס המידע, וכדי לנסות להספיק ולשמוע חלק מן השפע המוסיקלי שנהיה זמין כל-כך פתאום, התחלתי לרוץ אחריו. זה לא שאני באמת ממהר, אני פשוט מנסה להדביק את הקצב של העולם.
ואז בא מישהו (אני כבר לא זוכר מי זה היה) וסיפר לי שפעם, עוד לפני שהיו תקליטים, אפילו הרבה הרבה שנים לפני שמישהו בכלל חשב שאי-פעם יתאפשר לשעתק מוסיקה באמצעים מכאניים, היו מנגנים מוסיקה על כלי-קשת, כלי-נשיפה וכלי-מקלדת, וכותבים אותה בתווים כדי שאחר-כך יוכלו לנגן את אותה המוסיקה שוב. ואפילו היו להם הצגות מיוחדות עם המוסיקה הזאת שהם היו עושים, עם תסריט ותפאורה ותלבושות ותאורה. ועוד הוא הוסיף, שהמוסיקה הכילה אמירות חברתיות ופוליטיות הרבה לפני המאה העשרים, ואף שיוחסו לה כוחות מיסתוריים וקסומים בימי-קדם.
עכשיו הייתי בבעיה כפולה.
מצד אחד, ההווה שלי הולך ומתרחק ממני בצעדי-ענק, ואני מנסה להדביק אותו בריצה ובקפיצה. מצד שני, יש לי את כל ההיסטוריה (ועד כמה שאפשר, גם את הפרהיסטוריה) להשלים. אז הבנתי שכדאי לי מאוד להתחיל למהר קצת אם אני באמת רוצה להספיק לשמוע את כל המוסיקה בעולם. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ומאז, תמיד כשאני בדרך מהופעה לקונצרט (או להיפך), או כשאני סתם הולך לי הביתה כדי לשמוע מוסיקה, אני עושה את עצמי ממש ממהר כדי שאנשים לא יעצרו אותי וישאלו שאלות-חולין שיבזבזו את זמני היקר, שעליו להיות מוקדש להאזנה למוסיקה בלבד.
המלחין האוסטרי יוזף היידן נתקל בשלהי סתיו 1772 בבעיה דומה. זאת אומרת לא בדיוק אותו דבר, אבל זה גם היה קשור למוסיקה. הוא עבד כמלחין וכראש התזמורת אצל הנסיך ההונגרי ניקולאוס אסטרהאזי, וכולם (היידן, הנגנים וניקולאוס) שהו באותו זמן בטירה המרוחקת של הנסיך (משהו צנוע בסדר-גודל של ארמון ורסאי, שבאותה צניעות אופיינית נקראה גם "אסטרהאזה"). בסתיו הנגנים היו אמורים לחזור למשפחותיהם שבעיר אייזנשטאדט, ואילו הנסיך, שהעדיף להשאר בטירתו על אף החורף המתקרב, עיכב את חזרתם המיוחלת.
כמובן שהדבר יצר תסכול רב בקרב הנגנים, שבצר להם פנו להיידן לעזרה. היידן שינס מותניו וכתב סימפוניה (מעשה שגרתי עבורו - הוא היה מחוייב על-פי חוזה לכתוב כל שבועיים סימפוניה חדשה, וגם בחגים ובאירועים מיוחדים), שבסופה הנגנים מסיימים לנגן את תפקידיהם בדירוג, קמים ועוזבים בזה אחר זה.
לחיזיון של התזמורת ההולכת ומתפוגגת, בשילוב עם האפקט של המוסיקה, הייתה כנראה השפעה פסיכולוגית משמעותית – בספרי ההיסטוריה נכתב כי מיד לאחר הקונצרט הודיע ניקולאוס לנגנים כי "הבין את המסר", ויום לאחר מכן חזרו כל הנגנים הביתה למשפחותיהם.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור של היידן וסימפוניית הפרידה? העניין העקרי הוא כוחה של המוסיקה להשפיע ולעצב את המציאות, ואמונתו הבוטחת של היידן בכוח זה. מעבר לזה אפשר לנסות לחשוב עד כמה השתנו (או לא) יחסי-הכוחות בין המוסיקאים ובין אצולת-הממון שמפעילה אותם מימיו של היידן ועד המאה ה-21.
