ימים קשים עוברים עלינו.
אנחנו נולדים וגדלים, יוצאים לדרכים לא מוכרות ולאתגרים שהעולם מציב בפנינו. לרוב אנחנו לא מתעכבים יותר מדי על הסיבות שבעקבותיהן הגענו למקומנו הנוכחי, אלא פשוט מנסים למצוא מה היעד הבא. עד שמגיע אירוע יחודי בצורת יד אימתנית, כמו לויתן ענק שמתרסק עלינו מן האוויר. ואז מתחילות השאלות הקשות באמת.
איך מתמודדים עם דבר כזה?
קודם קרה איזה נס גדול. לא נס אחד, כמה נסים. כמה נסים היו צריכים לקרות ברצף מאוד מסוים, כדי שנהיה במקום שבו אנחנו נמצאים היום. זה לא מובן מאליו. זה אפילו מאוד לא-סביר. אבל ככה יצא. בעצם, שרשרת אינסופית של נסים היתה צריכה לקרות כדי שנגיע לכאן עכשיו. אבל לרוב אנחנו שוכחים את השרשרת הזו, מתעלמים ממנה, או מסרבים להכיר בקיומה.
ולא סתם. החיים נותנים לנו סיבות בלי סוף להתכחש להצטברות-האירועים-שלא-תיתכן-הזו. מכשולים בדרכנו, רגעים מעצבנים, מבואות סתומים, ימים מייגעים, דרכים עקלקלות, שעות דביקות, רחובות ללא מוצא, דקות שנמתחות, הליכות לאיבוד, שניות מתוחות, מרחבים עוינים, שנים מבוזבזות.
וקורה לנו שהקרקע נשמטת תחת רגלינו והזמן עוצר מלכת.
במצבי קיצון אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים בתוך שאלות קשות באמת. שאלות שאין עליהן תשובה. בשביל מה לקחנו חלק בשרשרת הנסים הארוכה הזו, למה ומדוע התאמצנו ושיתפנו איתה פעולה, אם כרגע נפל עלינו לויתן מהאוויר? מעוכים תחת כובד-המשא, אנחנו מתאמצים בשארית-כוחותינו לאסוף את השברים שפעם, לא כל-כך מזמן, היו אנחנו. זה נורא ואמיתי וכואב יותר מכל הטרגדיות היווניות, שלא קראנו אבל אנחנו מתכננים לקרוא יום אחד כשנתפנה לזה, ביחד. זה ממשי ומוחשי וצורב יותר מכל דרמה שנכתבה, הומחזה ונוגנה אי-פעם. מה הטעם בחיים? כמעט ולא היינו פה. היה חסר הרי רק קצת בשביל שהלויתן ימעך אותנו כליל ולא יותיר זכר. במקרה לגמרי נפגשו הורינו והחליטו להביא ילדים לעולם.
אולי מוטב היה שלא היינו נולדים, אם דנו אותנו לסבל כזה? קודם קרה איזה נס גדול - ואז נפל עלינו לויתן. וזה כואב. והנס שקדם ללויתן רק מעצים את הכאב.
המבוי הסתום, הכאב הדוקר, חוסר-הידיעה, אי-היכולת להתמודד, הייסורים המתישים, השאלות הקשות: כל אלה מובעים במוסיקה על-ידי אקורד אחד קטן. כל כך קטן שהוא מכווץ, קפוץ בתוך עצמו, דורש פתרונות שלא תמיד מגיעים. היצור המוסיקלי הזה הוא הספט-אקורד המוקטן.
לא אנחנו המצאנו את השאלות הקשות, ובטח שלא אנחנו המצאנו את הספט-אקורד המוקטן. אפילו מוצרט בכבודו ובעצמו לא המציא אותו, אבל הוא כבר ידע לחבר אותו לשאלות הקשות הללו כדי ליצור אצל הגיבור שלו, אידומנאו, פצע חשוף ומדמם, בור של רגשות אובדניים ואקורד כקרדום לחפור בו. מהדקה השלישית, ובמשך 20 שניות שלמות, מפנה אידומנאו לאלוהיו, נפטון, אל הים הלטיני, את שאלותיו הקשות והנוקבות ביותר: מדוע הצלת אותי מסערה בלב-ים, אם כעת מבקש אתה ממני להקריב לך את שאהבתי מכל?
לא אנחנו המצאנו את השאלות הקשות, ובטח שלא אנחנו המצאנו את הספט-אקורד המוקטן. אפילו מוצרט בכבודו ובעצמו לא המציא אותו, אבל הוא כבר ידע לחבר אותו לשאלות הקשות הללו כדי ליצור אצל הגיבור שלו, אידומנאו, פצע חשוף ומדמם, בור של רגשות אובדניים ואקורד כקרדום לחפור בו. מהדקה השלישית, ובמשך 20 שניות שלמות, מפנה אידומנאו לאלוהיו, נפטון, אל הים הלטיני, את שאלותיו הקשות והנוקבות ביותר: מדוע הצלת אותי מסערה בלב-ים, אם כעת מבקש אתה ממני להקריב לך את שאהבתי מכל?
זו תמצית הכאב, זו הטרגדיה היוונית שמצליחה להיות לפעמים כל-כך רלוונטית. אלה אותן שאלות שנשאלות משחר ההיסטוריה, ונותרות בלי תשובה. אידומנאו לא מבקש כאן את מותו, גם לא תובע נקמה מן האל. הוא דורש ממנו תשובה. בקשתו היחידה היא הסבר: מה עומד מאחורי השתלשלות האירועים? מה טעמה של שרשרת הנסים הזו?
תשובות אין לנו, אך אותו אקורד מוקטן, חריף וצורב שכמותו, דווקא ממנו נוכל ללמוד כיצד למתוח את גבולות הטראגיות. דווקא משום שהוא מתסכל כמבוי-סתום, כיוון שהוא תקוע בסופה של דרך-ללא-מוצא, ובגלל שהוא מתוח בסימטריה האכזרית המחלקת את האוקטבה למרווחים קטנים ושווים: מכל הסיבות הללו, דווקא הוא יכול לשמש כקרש-קפיצה לסולמות הצלה מרוחקים, למחוזות לא-נודעים, לפתרונות בלתי-שגרתיים. הוא מסמל את חוסר-הידיעה שלנו, את השאלה הקיומית שאין עליה תשובה אחת, נכונה ומוחלטת.
תשובות אין לנו, אך אותו אקורד מוקטן, חריף וצורב שכמותו, דווקא ממנו נוכל ללמוד כיצד למתוח את גבולות הטראגיות. דווקא משום שהוא מתסכל כמבוי-סתום, כיוון שהוא תקוע בסופה של דרך-ללא-מוצא, ובגלל שהוא מתוח בסימטריה האכזרית המחלקת את האוקטבה למרווחים קטנים ושווים: מכל הסיבות הללו, דווקא הוא יכול לשמש כקרש-קפיצה לסולמות הצלה מרוחקים, למחוזות לא-נודעים, לפתרונות בלתי-שגרתיים. הוא מסמל את חוסר-הידיעה שלנו, את השאלה הקיומית שאין עליה תשובה אחת, נכונה ומוחלטת.
