Twitter

יום ראשון, 26 במאי 2013

Stop

זהו. 

אחרי 4 שנים נחמדות בבלוגר, ובעיקר בגלל שבשנה האחרונה נעשה יותר ויותר קשה לאמבד פה קליפים מיוטיוב (ובאורח פלא באתרים אחרים אין את הבעיה הזו), החלטתי לארוז את מטלטלי ולהעביר את הבלוג שלי דירה. הבית החדש שלי בוורפרס מרווח יותר, יש בו יותר כיווני אוויר, ובעיקר, הוא נראה הרבה, הרבה יותר טוב. כל מה שכתבתי כאן בבלוגר עד היום עבר איתי גם לביתי החדש, אם כי ישנן פה ושם כמה בעיות עם מרווחי השורות, יישורי התמונות וכו'. אי לכך ובהתאם לזאת כל מה שכתבתי עד היום גם ישאר פה לדיראון עולם על מדפי האחסון של האינטרנט, בגלל שפה זה נראה יותר טוב, לעת עתה. זהו. בואו לבקר אותי בבלוג החדש, שהוא בעצם אותו בלוג בשינוי אדרת.

צ'או >:-)

יום שלישי, 30 באפריל 2013

Mashup


מאשאפ היא יצירה מוסיקלית המורכבת מהתכה וערבוב של הקלטות של שני שירים שונים או יותר. ככזאת, המאשאפ הינה סוגה פוסט-מודרנית מובהקת, בשל השימוש בחומר קיים הנעשה בה, הערבוב בין סגנונות, זמנים ותקופות המתקיים בה, והסוגיות שהיא מעלה בנוגע למעמד היוצר ומיקומו. לא מפתיע, אם כן, שהמוסיקה המלווה את הקדימון לסרטו האחרון של טרנטינו - 'ג'אנגו' - הינה מאשאפ בין שיר מוכר של ג'יימס בראון, סנדק הפאנק ובין קטע ראפ של טופאק שאקור (ויש גם גרסה ערוכה מצויינת עם המילים). כי טרנטינו הוא לא רק ה-במאי הפוסט-מודרני בהא הידיעה: שני סרטיו האחרונים, 'ג'אנגו' ו'ממזרים חסרי-כבוד', הם בעצמם סוג של מאשאפ - מאשאפ בין עולם הקולנוע והמציאות ההיסטורית, אותה מנסה טרנטינו לכתוב-מחדש. 


ב'ג'אנגו' טרנטינו משחק עם דמותו של ישוע, המשיח הנוצרי, כגבר שחור. כמו תמיד אצל טרנטינו, הבחירה בג'יימס בראון ובטופאק היא מקרית ולא-מקרית: הוא יכול היה לבחור מתוך רשימה ארוכה של גברים שחורים שהתקרבו אל פסגות האל-מוות במאה החולפת, אך נדמה שהבחירה בקולו של טופאק - אותו קדוש מעונה שהוקרב על מזבח סכסוך כנופיות ההיפ-הופ הגדול של שנות ה-90 בין החוף המזרחי והמערבי של ארה"ב - מבטאת היטב את רחשי ליבו של ג'אנגו. מלבד העובדה המצמררת שבמילות השיר חוזה טופאק את מותו-שלו, הרי שלמילים רבות המופיעות בשיר - live eternally, reincarnation, prophecy, destiny -  אסוציאציות דתיות, ובאופן ספציפי, נוצריות. ג'אנגו, בדומה לטופאק, הינו Untouchable: נצר לגזע חדש של בני-אלים המתקיימים בדמיון התרבותי הקולקטיבי, באיזור הדימדומים שבין ההיסטורי והמיתולוגי.


יום רביעי, 6 בפברואר 2013

Déjà-ouï*

תמונה ראשונה


ארנב צעיר, נגיד בן 17, קונה בעשרה שקלים דיסק ובו אוסף של קטעי מוסיקה אלקטרונית מיד שניה, בג'אנק או אולי באוזן השלישית. על הקופסה השקופה מודפסים שמות הלהקות והקטעים, הכל רימיקסים של רימיקסים, וקשה לקרוא את שמות הלהקות. הארנב יושב שעות על גבי שעות בחדרו שבבית הוריו, בלילות, ומקשיב לדיסק במערכת סטריאו עם מגש משולש מתוצרת JVC שאינה עולה יותר מ-200$. החדר נראה קצת מוזר, צר וארוך וחלון ענק פעור בצידו הארוך וסורגים לבנים המתפתלים באמצעם קבועים בו. קירותיו מכוסים תמונות צבעוניות ורצפתו בגדים ומזרונים וכריות. אפשר כבר לחוש בניחוח דק ועדין של קטורת מן המזרח. המוסיקה נפרשת לאט, בלולאות סגלגלות העוטפות את זוג האזניים הארוכות, מרדימה, מרגיעה, משככת, פותחת את הלב. הלולאות נפרשות החוצה, ממריאות למעלה, יוצאות מהחלון, מעבר לאלון הענק, מחייכות ברכה לירח, להר ולים, וממשיכות הלאה. 

תמונה שניה

בחלוף שבע שנים, אותו ארנב ממש, יושב בחדרו שבביתו על צלע ההר, מוקף בצמרות אורנים ריחניים, בכריות צבעוניות ובשקט המופרע מדי פעם בקריאות העורבים הנפרדים מן השמש השוקעת. בימים מקפץ הארנב בדרכו לרחוץ בים ובחול, ובלילות שוקע הוא אל תוך אוקיינוס האפשרויות שנגלה מבעד למסך הרשת. מוסיקה, ידע, ספרים, סרטים - הכל מכל הבא ליד. הארנב הופך לספוג וקולט ומקבל ומתמסר ומתרחב וסוחט עצמו לדעת וסופג עוד ועוד ועולה על גדותיו אך כלום לא נשפך, הכל נשאר, מוחזק ומקופל בתוך מרחב תודעתי אינסופי שמארגן עצמו מחדש ללא הרף כדי להכיל עוד ועוד. מדי פעם הוא מגיח מן החדר כדי להכין לעצמו או לאחרים סלט, ואז שב וחוזר פנימה. לא אחת קורה לו שהוא נתקל במנגינה מוכרת, כה מוכרת, היכן שמעה בעבר?




תמונה שלישית

שבע שנים נוספות כמעט וחלפו להן מבלי שהרגשנו בכך, והארנב שלנו כבר אינו תמים. הוא יוצא למסיבת-ריקודים באיזור סואן ומסוכן בעיר הגדולה. כמעט לבדו, הוא חש מאויים ונדחק לפינה, מבטים מפחידים דוקרים בעורפו וחומדים את פרוותו הרכה והנעימה. ואז, כשהכל כבר נראה כמעט אבוד, פתאום הוא רואה אותה. יותר נכון, שומע אותה.

והוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא יודע - לא חושב, לא נדמה לו, לא אולי - הוא יודע ללא ספק שהוא כבר שמע את המנגינה הזו בעבר, שהוא כבר ראה אותה, שהוא בעצם מכיר אותה. מכיר אותה כל כך טוב, כפי שהוא מכיר את עצמו ממש. מכיר אותה מהרגע שעמד על דעתו. הוא יודע שזאת המנגינה שהוא תמיד רצה, שהוא תמיד חיפש, זאת המנגינה שתגאל אותו, שתציל את חייו, שתביא לו אושר ושמחה ואהבה. זו המנגינה שתשחרר אותו מן המשאות הכבדים שהוא סוחב על כתפיו ובליבו. הוא ארנב חופשי כעת והוא יוצא לדרך חדשה, ולעולם לא יפחד שוב מדבר בעולם. ועוד דבר הוא יודע, שלמרות שהמנגינה היתה עמו מאז ומתמיד, הרי שהוא נתקל בה כבר פנים-אל-פנים בעבר, אך היא הסתתרה מפניו והוא לא זיהה אותה. אבל היכן? ומתי?

(התמונה באדיבות The Drawing Hands)


תמונה רביעית

בנעוריו היה הארנב פחות בררן. היה שומע את מה שמשדרים ב-MTV, מסתובב בלילות עם החברים מהשכונה ולובש בגדי כדורסל כי זה מה שכולם עשו. הוא תמיד העדיף רוק אבל בסוף שנות ה-90 הרוק כבר היה מין בסכנת הכחדה, ועל הנישה האקולוגית שלו החלה להשתלט המוסיקה השחורה. הוא נהג במידה מסויימת של חשדנות וספקנות כלפי המוסיקה שרוב חבריו אהבו מאוד, אבל מוסיקה היא מוסיקה, ונסתרות דרכיה. והמנגינה המיוחדת הזאת, שעתידה להיות, כעבור שנים, מפתח למנעול ליבו, מצאה את דרכה אליו כשעוד היה קשה ובוסרי. כדרכן של התגלויות המגיעות מעולמות אחרים ורחוקים, המצויים מעבר להשגתנו, וכמו אז גם עכשיו, היא הופיעה מולו בצורה שתאמה את רמת הבנתו באותו זמן, ואת היכולת שלו להפתח אליה ולהכיל אותה.




* Déjà-ouï - משהו שנדמה שנשמע כבר בעבר, בדומה ל-Déjà-vu, כאשר הנשמע (ouï) מחליף כאן את הנראה (vu).

יום שלישי, 8 בינואר 2013

Home is wherever i'm with you

בית: גג. קירות. דלת. חלונות. כיווני אוויר ומרפסת. מטבח. סלון. צנרת, גז, חשמל, ביוב. 
אבל גם: בית-פזמון. בתי-שיר. בית ראשון, בית שני. בית לא עוזבים. בית עוזבים בשביל לחזור. מגרש ביתי. אל-ביתי. 
יותר מהכל, מה שמשותף לבית החומרי ולבית המוסיקלי הוא עניין של הרגשה: Home is where the heart is.

במוסיקה, כמו בעולם האמיתי, המקום בו מרגישים בבית הוא זה שמעניק תחושות של יציבות, איתנות, הגנה. מקום מוכר. במוסיקה המערבית זרמי צלילים בודדים מתמזגים יחדיו לכדי מערבולות אקורדים הסוחפות את האוזן. ישנו אקורד אחד ויחיד, לעתים רחוקות שניים, המהווים קרקע בטוחה, אי של יציבות בתוך אוקיינוס הקולות הכאוטי: הטוניקה. במוסיקה המערבית הקלאסית אקורד הטוניקה הוא שפותח וסוגר כל יצירה מוסיקלית וכל משפט מוסיקלי. הוא הראשון והאחרון, האלפא והאומגה, המוציא והמביא, ואין עוד מלבדו. בלעדיו אין התחלה ואין סוף: אם יושמט בזדון ממקומו הקבוע בסוף הפראזה המוסיקלית, הרי שגם לאוזן "בלתי מיומנת" תשמע הפראזה "חסרה", "לא-שלמה", "קטועה". אך אלף מילים לא ישתוו לדוגמה אחת. בסונטה הקלילה של מוצרט סומנו לנוחותנו כל הטוניקות באמצעות איור של איש מחייך והספרה הרומית I:


אחת הסיבות לכך שהמוסיקה הזו זכתה לשאת את הכינוי "קלאסית" היא שבמוסיקה הזו הטוניקה, כלומר, הבית, המקום הבטוח והיציב, תמיד נמצא במקום בו הוא אמור להיות, בתחילתו ובסופו של כל מבע מוסיקלי. ניתן אף להרחיק לכת ולומר שההיררכייה בין האקורדים השונים, והטוניקה בראשם, המצויה במוסיקה שנכתבה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-18 משקפת את ההיררכייה החברתית שהתקיימה באירופה באותה תקופה, את "הסדר הישן והטוב". כשהעולם מאורגן כמו חנות חרסינה אין מקום לספקות, למוזריות, לחריגות, לאי-וודאות ולדו-משמעות.

במרוצת השנים החלו נפערים סדקים בקירות של אותו "סדר ישן", ודרכם החלו אט-אט להכנס מכרסמים קטנים, טיפות גשם החלו דולפות מן התקרה, ויש שציפור תועה התעופפה פנימה מבעד לחלון פתוח למחצה. מאתיים שנות מוסיקה חלפו, והרבה מן המוסיקה בעולם כבר אינה מקפידה על פי כללי הסדר הישן. במאה ה-20 יש שמיקומו של הבית משתנה. האיזורים היציבים במוסיקה חדשה לא תמיד נמצאים במקומות הצפויים. לפעמים נתקלים בבית בודד על גבעה הצופה אל ערבות פראיות, לעתים בנוים בתים רבים בסמיכות זה לזה על מדרונו של הר תלול, ויש ששני אקורדים אף בוחרים לדור ביחד בבית משותף. לשאלות המתעוררות בנוגע למיקומו של הבית מציעה המוסיקה של המאה ה-20 תשובות רבות ומגוונות, אך אף אחת אינה 'נכונה' וחותכת כמו זו של המוסיקה הקלאסית. נסו לשאול את עצמכם (שוב: אין תשובה אחת נכונה) היכן נמצאים האיזורים היציבים בשירים הבאים.




  • :Home is wherever




Where Thou art — that — is Home —

Cashmere — or Calvary — the same —
Degree — or Shame —
I scarce esteem Location's Name —
So I may Come —



What Thou dost — is Delight —
Bondage as Play — be sweet —
Imprisonment — Content —
And Sentence — Sacrament —
Just We two — meet —



Where Thou art not — is Woe —
Tho' Bands of Spices — row —
What Thou dost not — Despair —
Tho' Gabriel — praise me — Sire —

Emily Dickinson