מאשאפ היא יצירה מוסיקלית המורכבת מהתכה וערבוב של הקלטות של שני שירים שונים או יותר. ככזאת, המאשאפ הינה סוגה פוסט-מודרנית מובהקת, בשל השימוש בחומר קיים הנעשה בה, הערבוב בין סגנונות, זמנים ותקופות המתקיים בה, והסוגיות שהיא מעלה בנוגע למעמד היוצר ומיקומו. לא מפתיע, אם כן, שהמוסיקה המלווה את הקדימון לסרטו האחרון של טרנטינו - 'ג'אנגו' - הינה מאשאפ בין שיר מוכר של ג'יימס בראון, סנדק הפאנק ובין קטע ראפ של טופאק שאקור (ויש גם גרסה ערוכה מצויינת עם המילים). כי טרנטינו הוא לא רק ה-במאי הפוסט-מודרני בהא הידיעה: שני סרטיו האחרונים, 'ג'אנגו' ו'ממזרים חסרי-כבוד', הם בעצמם סוג של מאשאפ - מאשאפ בין עולם הקולנוע והמציאות ההיסטורית, אותה מנסה טרנטינו לכתוב-מחדש.
ב'ג'אנגו' טרנטינו משחק עם דמותו של ישוע, המשיח הנוצרי, כגבר שחור. כמו תמיד אצל טרנטינו, הבחירה בג'יימס בראון ובטופאק היא מקרית ולא-מקרית: הוא יכול היה לבחור מתוך רשימה ארוכה של גברים שחורים שהתקרבו אל פסגות האל-מוות במאה החולפת, אך נדמה שהבחירה בקולו של טופאק - אותו קדוש מעונה שהוקרב על מזבח סכסוך כנופיות ההיפ-הופ הגדול של שנות ה-90 בין החוף המזרחי והמערבי של ארה"ב - מבטאת היטב את רחשי ליבו של ג'אנגו. מלבד העובדה המצמררת שבמילות השיר חוזה טופאק את מותו-שלו, הרי שלמילים רבות המופיעות בשיר - live eternally, reincarnation, prophecy, destiny - אסוציאציות דתיות, ובאופן ספציפי, נוצריות. ג'אנגו, בדומה לטופאק, הינו Untouchable: נצר לגזע חדש של בני-אלים המתקיימים בדמיון התרבותי הקולקטיבי, באיזור הדימדומים שבין ההיסטורי והמיתולוגי.
