בעקבות הארנב הלבן

"...ועל הרע אזמר ועל הטוב, אשר הם נסתרים ממך."

2011-10-22T21:21:00.006+02:00

והיום, לאור הכיוון הלוגי-רציונלי מדי של השיח שהתפתח בתגובות לפוסט הקודם, ברצוני להציע משחק אסוציאטיבי ופרוע בקריאה צולבת של המציאות האקטואלית (וכאן הכוונה בעיקר לשיחרורו בשבוע שעבר של גלעד שליט), סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן 'הַזָּמִיר' (ממנו לקוחים הציטוטים המשובצים), אלבומו של דניאל זמיר 'אֶחָד', ואולי עוד דברים שיתחשק לי לדחוף פנימה. הפוסט מוקדש לגיבור-בעל-כורחו, גלעד שליט.

"והיער מגיע עד הים הגדול אשר עינו כעין התכלת, ואניות גדולות עוברות על פני הים ובאות עד המקום אשר שם העצים, והעצים פורשים את ענפיהם הגדולים על פני האניות, ובתוך הענפים האלה יושב אחד זמיר, והוא נותן שירו בלילה, והשיר נפלא ועָרֵב ולוקח את לב כל שומע מאין כמוהו."

בנקודת המפגש בין יבשה וים יושב לו הזמיר של אנדרסן. אלה שנהנים משיריו הם בעיקר הדייגים העניים (הנקראים דַּוָּגִים בתרגום הישן) והשפחות העניות, מעמד-הביניים של סין באותה תקופה. יושבי-הארמון הסמוך (המלך, שריו וכהניו), שהיער הוא חלק מאדמותיו, אינם יודעים אף על קיומו של הזמיר, ולא היו מזהים אותו אפילו קפץ אל תוך קערת העוף-באננס שלהם: כשהמלך שולח את שריו לחפש את הזמיר נעזרים אלה בשפחה העניה, אשר לועגת להם כשהם מבלבלים בין שירת הזמיר לגעיית הפרות ולקרקור הצפרדעים. מן הסתם הם לא יוצאים הרבה ממגדלי-היוקרה של הארמון.

"והזמיר נתן את קולו ויזמר – ותֵּראינה הדמעות בעיני המלך."

למרות הבורות היחסית בה שרוי המלך, מוסיקה טובה היא עדיין משהו שמצליח לרגש. דמעות המלך אינן דמעות-תנין, ומה יכול לרגש מלך יותר מאשר זמיר השר את ההמנון הלאומי:

Hatikva by Daniel Zamir

"אז לא היה דרך לנטות, ויזמרו השנים יחדו, ואולם חיל לא עשו, כי שר הזמיר החי על פי דרכו והזמיר העשוי שר על פי גלגליו אשר בבטנו."

העלילה מסתבכת: מלך יפן ('העוין') שולח זמיר מכאני, ומצב העניינים הולך מדחי אל דחי – לא ידור זמיר חי עם "עשוי". מכאן והלאה ההמשך צפוי מראש. הזמיר החי מוגלה בבושת-פנים, העם הולך כעדר אחר שירתו האלקטרונית של הזמיר המיכאני המופצת באמצעי התקשורת-ההמוניים, ולא רחוקה הדרך ליום בו כולם מזמזים כאחד ובעל-פה את שירו המיכאני של הזמיר העשוי.

"ואולם הנה בא יום, והמלך שוכב על משכבו בערב והעוף מזמר את מבחר זמרתו באזניו והיה לו למשיב נפש, והנה פתאם קול בקרב העוף בבטנו כקול שבר. פצפץ! אכן נִתּק בתוך העוף דבר מה! ואחרי כן: בְּרְרְרְרְ! כקול גלגלים רבים בהתגלגלם בִּן-רגע, ואחרי כן חדלה הזמרה כליל."

כך חיים כולם ברוגע יחסי עד שיום אחד, אפור וסגרירי, מתפקעים קפיציו של הזמיר העשוי. בינתיים במקום אחר במרחב הגלותי, הזמיר החי נע ונד בארץ ולומד את אורחותיה, אוסף וצובר ידע ממשי על כל המתרחש, ועימו הבנה אמיתית של חוקי-הטבע הקוסמיים.

"לוּ יבוא איש לנבּא עתידות הזמיר החי ולהגיד מראש את אשר יביא לפנינו, ולא יוכל, ואולם לא כן הזמיר העשוי, כי נכון הוא לפנינו בכּל וכל איש וכל אשה יודעים אשר כזאת וכזאת תהיה ואשר כזה וכזה יקום. הן יכול נוכל לחַשב אותו בחשבון..."

גם זמיר, כמו כל היהודים, עסוק במספרים. כל שעה משעות היממה, כל יום מימי השבוע, כל חודש מחודשי השנה (והכוונה, כמובן, לזמיר החי). בעולמו של הזמיר, כפי שהוא מסביר בחוברת האלבום 'אֶחָד', הגבולות וההבדלים שבין מספרים ואותיות מטשטשים. שמו של שיר הנקרא 'שש' מוסבר באמצעות תפקידה המחבר של האות ו', והמשוואה 13=1 תקפה לחלוטין. הזמיר החי מזמר בשפה מתמטית-אסוציאטיבית שזמיר "עשוי" לעולם לא יבין: שפת הגימטריה.

בשל חמקמקותו האורגנית הזו, "לו יבוא איש לנבא עתידות הזמיר החי... ולא יוכל". אך הזמיר החי כנביאי האמת הוא: בשל ההבנה האמיתית של העולם שהשיג באמצעות ההתבוננות המתמטית-אסוציאטיבית המובנית בשיח הגימטריה שלו, נבואותיו אינן בגדר ידיעת-העתיד בלבד: הן לוקחות חלק פעיל בעיצובו של העולם המתהווה אל תוך עתיד זה.

האלבום 'אֶחָד', שיצא בשנת 2009, מורכב משבעה קטעים, כשארבעת הראשונים מרכיבים את ה'סוויטה לגלעד שליט בלה מינור' (המונח "סוויטה" במוסיקה מתאר בד"כ יצירה כלית רב-פרקית). בשל מורכבות השיח הגימטרי של הזמיר, החלטתי גם אני לנסות ולשחק קצת עם המספרים באלבומו. כדי לפענח את הערכים הגימטריים של שמות הקטעים, וכדי למצוא את מקבילותיהן הגימטריות בעברית, נעזרתי במחשבון הגימטריה השווה לכל נפש הזה, וכדי לפענח את המשקלים המורכבים בהם הלחין הזמיר את קטעיו נעזרתי בזוג אוזניי החדות ובאינטואיציה (ע"ע שלוש-עשרה). הממצאים מרוכזים לנוחות הקורא\ת בטבלה הבאה (פרקי הסוויטה לגלעד שליט מסומנים בכחול):

מספר רצועה	שם הרצועה	ערך גימטרי	מקבילות גימטריות				פסוק מן התנ"ך	משקל מוסיקלי
א	פותחין	554	נבואת דניאל	בורא פרי האדמה	דברים מצחיקים	ביזבוז מוחלט של זמן	תהילים קט"ו ב': למה יאמרו הגויים איה-נא אלהיהם	ללא פעמה קבועה
ב	ברכה	227	אסון כלכלי	אוטומט סופי	מסוכן מאוד	דודו זר		ללא פעמה קבועה
ג	שש	600	א אוהל ב זה בית ג זה גמל גדול	בור שביעי	המקרה והגורל	הכל כתוב בחסמבה		6/4
ד	שלוש עשרה	1211	גלעד שליט יחגוג עימנו את פסח	הנה יום חדש מתקרב אלי	תחרות אופניים	קישקשתא	תהילים י"ח ל"ב: כי מי אלוה מבלעדי יהוה ומי צור זולתי אלהינו	13/8
ה	שלושים ואחת	1101	הכיבוש משחית	מתן תורה	כל העולם כולו גשר צר מאוד	לסבית קטלנית	תהילים ל' ה': זמרו ליהוה חסידיו והודו לזכר קודשו	7/8 7/4
ו	התקווה	522	שלום עולם	אשכנזי לבנבן	הכנסיה של גוגל	תוכי יוסי		5/8
ז	שדמתי	754	בעלי חיים בסכנת הכחדה	כל מלכי אומות העולם	איזה שטויות	מספרים רוחניים	שמואל ב' כ"ג: ובליעל כקוץ מנד להם כי-לא ביד יקחו (מתוך נבואת דוד)	8/4 (חלוקות פנימיות משתנות)

"...ועל הרע אזמר ועל הטוב, אשר הם נסתרים ממך."

המשחק שהמצאתי נחמד הוא עד מאוד: הקלדתי במחשבון הגימטריה את שמות השירים והעתקתי חלק מן התוצאות שאהבתי אל תוך הטבלה. את הטור הראשון של המקבילות הגימטריות (זה שמגיע מיד לאחר הערכים המספריים) סידרתי כנבואה קוהרנטית אחת הנעה על ציר כרונולוגי מתקדם. על-פי טור זה, הסוויטה לגלעד שליט נפתחת, אפוא בהכרזה-עצמית על "נבואת דניאל" (הלא הוא הזמיר). לאחר ההכרזה-העצמית היא ממשיכה, ע"פ מיטב מסורת נביאי-ישראל, בתיאור מצבה המתמשך של המציאות הישראלית העגומה והקשה כ"אסון כלכלי".

הפרשנויות האחרונות הטוענות שעסקת שליט נחתמה כדי להסיח את דעת-הקהל בארץ מן המחאה החברתית נעשו כולן בדיעבד או תוך-כדי ההתרחשויות, אולם הזמיר היה היחיד שידע לחזות זאת מראש. ההתקדמות הכרונולוגית בסוויטה הנבואית מראה שהקטע השלישי מסמן למעשה את מחאת האוהלים שיישבה-מחדש את הארץ בקיץ האחרון, באמצעות שירה האלמותי של נעמי שמר: "א' אוהל ב' זה בית ג' זה גמל גדול". משהושלם השלב הלפני-אחרון בתוכניתו הקוסמית של הזמיר, נשאר לו רק להביע תקווה בשם הפרק הסוגר את הסוויטה, כי "גלעד שליט יחגוג עימנו את פסח" (התיבה "גלעד שליט יחגוג עימנו חג שני של סוכות" יוצאת גדולה בהרבה בערכה הגימטרי).

"כי שמע הזמיר הקטן והחי את כל הרעה אשר מצאה את מלכו, ולא יכול להתאפק, וימהר מארץ גלותו ויבוא עד הלום, לנחם את המלך מיגונו ולתת תקוה בלבו. וכאשר הוסיף הזמיר לזמר בקולו הנפלא, כן רפו פני צלמי הבלהות וכן שב הדם לפַכּוֹת בעורקי בשר המלך, והמות גם הוא הקשיב וישמע ויאמר: "שירה לנו עוד, אתה הזמיר הקטן, שירה לנו עוד, אתה הזמיר הנחמד!""

אז אם לא יקרה שום דבר בלתי-מתוכנן בחצי השנה הקרובה, וגלעד שליט אכן יחגוג עימנו (=עמישראל) את פסח, אפשר יהיה להוציא לפועל את המשכה של "נבואת דניאל", המסומלת באמצעות שלושת השירים הסוגרים את האלבום, ואשר אינם מהווים חלק אינטגרלי מן ה'סוויטה לגלעד שליט בלה מינור' (למעשה, האלבום כולו מציג מבנה המזכיר במעט סימפוניה קלאסית, כששני השירים הראשונים מהווים מבוא איטי, הקטע השישי מהווה פרק סיום גרנדיוזי והקטע השביעי, עיבוד מחודש ללהיט הזמר העברי 'שדמתי' מהווה מעין אפילוג. ניתן לראות את השימוש של הזמיר במשקלים אי-זוגיים ומורכבים כמעין מקבילה מוסיקלית לשיח הגימטרי המילולי).

ומהו המשכה של נבואת דניאל? ברגע שהיישות המעורפלת המתכנה "עמישראל" יכיר בכך ש"הכיבוש משחית", יגיע באחת "שלום עולם", שלאחריו כל מה שישאר למין האנושי לדאוג לו יהיו "בעלי-חיים בסכנת הכחדה". כמובן שמהמשחק הכיפי שהמצאתי היה אפשר להרכיב נבואה אחרת לגמרי (וניסיתי לרמוז לכך בטבלה), כזו הכוללת את קישקשתא, דודו זר, התוכי יוסי והכנסיה של גוגל. זה היופי בשפה המדוברת ובשפת המוסיקה: ממספר סופי של מילים\צלילים אפשר להרכיב מספר אינסופי של משפטים\מנגינות.

"עד חצי המלכות ואעשנה!" קרא המלך ויעמוד, והוא לבוש את בגדי מלכותו אשר לבש בעצם ידו, ואת חרב הזהב אשר לו אִמץ אל לבו בדבּרו.

"אחת אני שואל מעמך! אַל נא תגד לאיש כי עוף כנף לך המגיד לך כל דבר וכל אשר קרה – ואתה האמן לי כי ככה ייטב הדבר שבעתים!"

ואחרי כן התעופף הזמיר ויֵּעָלם.

והמשרתים באו להביט אל המלך המת – – – אז עמדו וינועו וישתוממו, והמלך עומד לפניהם וקורא אליהם: "שלום!"

מהו צדק חברתי? \ יוחאי מי-טל

2011-08-16T14:53:00.003+03:00

במוצאי שבת, ו' באב 2011, יצא העם לרחובות בהמוניו וזעק לשמים. מקצב תופים עמום מרטיט ליבו של המון דביק ודחוק, המתאחד כבעל כורחו לעיסה אנושית, עושה פה אחד וזועק בגרון ניחר - צדק חברתי. מתוך הניסיון הראוי לשמור מקום על מחצלת המחאה לכל הגוונים והדעות, מנועים אנו לעת עתה מלדון בסוגיות מחלוקת רבות המתקיימות בתוך מחנה המחאה - פנים רבות לצדק החברתי. יחד עם זאת, ישנה נקודה אחת אותה עלינו להבהיר כדי שסביבה נוכל להתאחד - הסכמה על מהותו של אותו 'צדק חברתי'. ביום שלאחר העצרת המשלהבת עלינו לבחון את הסיסמה במבט מפוכח ולשאול האם אין אמת בהלעזות הקפיטליסט כאילו המחאה מנותקת מהאפשרי ומהמציאותי, והאם אין סיסמאותיה הבלים אוטופיים שזועק המון משולהב ומטומטם?

הגם שיגידו - "מאיפה יבוא הכסף לכל הצדק הזה?" או "השוק העולמי במצב תנודתי - זה לא הזמן להרפתקאות של צעירים".

נענה:

הצדק משתלם, השוק החופשי קורס ואין לנו מה להפסיד.

בבסיס קביעה נחרצת זו עומדת התפוררותם של שלוש אקסיומות מרכזיות בהם מחזיק הקפיטליסט:

א. רווחיות כערך עליון.

ב. תחרות מניבה חדשנות.

ג. האינטרס היציב היחיד - מוטיווציה אגואיסטית לקידום עצמי.

א. הרווח כערך:

"there is one and only one social responsibility of business – to use its resources and engage in activities designed to increase its profits"

Milton Friedman- capitalism and freedom

הקפיטליזם, מעצם טבעו החומרי\כלכלי מרדד כל דבר למונחים של סחורה. משמעותה האינהרנטית של סחורה זו - בין אם מדובר בשעות פועל-עולם-שלישי, מחצב גבישי, או רעיון אומנותי – נמחקת, ובמקומה מודבק תג מחיר, שמטרתו לאפשר השקעה חוזרת של הסחורה בכדי שתפיק רווח. גם לתג המחיר הזה אין למעשה משמעות אינהרנטית משלו - אלא מטרתו לאפשר השקעה מחדש של רווח שנצבר כתוצאה מסחר באותן סחורות חדשות. באופן פרדוקסלי, הבעיה האינהרנטית של הקפיטליזם היא רווחים עודפים. זאת משום שלרווח אין שום משמעות - אלא אם כן אפשר להשקיע אותו מחדש ולהפיק ממנו רווח חדש וחוזר חלילה.

הקפיטליזם שיצא מתוך מעמד מתחזק של סוחרים אירופאים במאות הקודמות, התמודד עם בעית עודף הרווח בעיקר באמצעות פתיחת שווקים חדשים, במה שנודע כקולוניאליזם, שהוא למעשה כיבוש העולם בידי מעצמות אירופאיות. בהדרגה הפכה ארה"ב העצמאית מאפיק-השקעה למרכז הכוח העולמי עצמו. בתורה, ארה"ב חיפשה להשקיע את הרווח העודף שלה. מעבר לאפיקים המסורתיים של פתיחת שווקים חדשים, אותה מבצעת ארה"ב הן באמצעים אלימים גלויים (כמו בעירק) והן בדרכי עורמה באמצעות הבנק העולמי (מדינת דרום סודן החדשה היא מקרה בוחן עכשווי), יש לשוק הקפיטליסטי שיטה נוספת המאפשרת 'למחזר' השקעות במדינות המפותחות. כל גל מיתונים נתפס בידי הסקטור הפיננסי כהזדמנות - איש הממון יכול לרכוש ציוד, דירות ושעות עבודה במחירים זולים מבעבר ולגלגל אותם בהמשך תמורת רווח.[בעיקבות גל הירידות הנוכחי בבורסת תל-אביב, נכתב בדה-מרקר ש'הכסף הטיפש' יוצא – כינוי מתנשא שהדביקו בעלי ההון למשקיעי מעמד הביניים העצמאיים המשחקים בהבלם ברולטה מכורה].

ברבות השנים, החברה האנושית אירגנה את עצמה, מובלת לאור מטרות פיננסיות, בשתי קבוצות כלליות - הצרכנים במערב והיצרנים במדינות העולם השלישי והמתפתחות. כעת גוש אנושי גדול בסין ובמדינות אחרות במזרח נמצא בתהליך של מעבר - מחברה יצרנית (שסחורתה הועברה למערב) לחברה צרכנית המפתחת מעמד ביניים ושוק צריכה פנימי בקנה מידה שלא נראה עד כה. עבור הקפיטליסט מגמה ברורה זו מספקת הזדמנויות וטומנת בחובה סכנות: ההזדמנות היא כמובן השקעה רווחית בתשתיות החדשות הדרושות לקיומו של מעמד ביניים חדש - בתים, רחובות, מזגנים, מכוניות חשמל וכו'. הסכנה, והפחד הגדול, בעיקר מצידם של בעלי ההון המערבי, הוא מעבר לשליטה כלכלית של אותו גוש צרכני חדש - ממש כפי שהכוח עבר מאנגליה לארה"ב בעבר.

אך אזרח העולם המפוכח והבלתי משוחד, אינו מתעניין לא בהזדמנות ולא בסכנה. לא רק מפני שהוא מבין שהוא לא יזכה להנות מהרווחים, אלא מפני שהוא מבין את המשמעות הרחבה יותר של המשך אונס משאבי הכדור החומריים והאנושיים מתוך מטרה עיוורת לייצר רווח.

תחנת חשמל פחמית חדשה נבנית בסין כל שבועיים, נחילי מכוניות חונקות את ערינו ומחנות ריכוז והשמדה המוניים מספקים לנו בשר תעשייתי, חולה מוסרית ובריאותית כאחת - וזה אינו קצה חודו של ההרס האקולוגי הנגרם בעקבות סדר חברתי-עולמי בעל אג'נדה אחת ויחידה - כסף עודף על הקרן.

כפי שמציין פרידמן בספרו 'קפיטליזם וחופש', הציווי המוסרי היחיד של הקפיטליזם הוא לייצר רווח כספי, משום שזו הדרך היחידה לקדם עולם חופשי ושיוויוני יותר. הקפיטליסט אינו מצליח לדמיין מצב אשר בו הרווח הכספי שלו פועל למעשה להקטנת ולהשמדת הרווחה האנושית ומתקשה להכיר בכך שהאפיקים להשקעה חוזרת של רווחיו מצטמצמים.

לאזרח העולם המפוקח ידיעה זו היא אינטואיטיבית. מבחינתו, פשוטה ההבנה שעולמו הוא למעשה אי של משאבים קבועים המתקימים במערכת איזונים מתפתחת אשר בחסותה הוא חי. על אף שלרוב נלקח הקשר הישיר שלו לאדמה, הוא עדיין מכיר בבירור בתלות האנושית בסביבה - תלות שהקפיטליסט המובס לא מצליח לראות מבעד לכרסו המשתפכת.

החמדנות והחומריות של התרבות אותה הנחיל הקפיטליזם מושתתת על ההנחה האווילית כאילו עצם המושג 'רווח' שווה ערך לצבירה הולכת וגדלה של סחורה - שהרי הקפטיליזם מרדד כל חלקת חיים לסחורה באמצעות מערכת הכסף - שטרות חוב מדומיינות המתקיימות אך ורק מתוקף העובדה שכולנו מכבדים אותן.

רווח אינו כסף עודף על הקרן. זו ראיה שגויה של העולם.

רווח הוא, כלשונו, מושג רוחני.

בשפתנו קיימת קירבת משפחה בין המילה רווח למילה רווחה, כאשר שורשם המשותף- ר.ו.ח. רווח אמיתי מתקיים כאשר נוצרת בעיקבותיו רווחה, ועל רווחה זו להיות באחת פיזית, רוחנית ושיוויונית. אך לפני כל אלה, בתשתיתה, עליה לקיים את האדמה ממנה היא שואבת את כל משאביה.

דוגמה לרווח שלילי:

התפלת מי ים באמצעות שימוש באנרגיה שמקורה בדלקי מאובנים נראית לקפיטליסט כרעיון מצוין משום שהיא מייצרת אפיק השקעה מסובסד - בנייה ותחזוקה של מפעלי התפלה. בנוסף הוא יוצר קהל שבוי - העם, אנחנו, נפתח תלות במים המותפלים שתבטיח שנמשיך לקנות אותם מהטייקון. את האנרגיה להפעלת המפעל ליצור מים (מחשבה מזעזעת) תגבה המדינה מאיתנו באופן קולקטיבי, ותעביר לידי בעלי ההון. אלה ילכו לישון בלילה מרוצים - שלא זו בלבד שעזרו לפתור את משבר המים בישראל, הם גם עשו כמה מליונים על הדרך.

דוגמה לרווח חיובי:

הבנה שכמות המים המתוקים בעולם היא קבועה (דבר הנלמד בשיעור מעגל המים בכיתה ד') מיד גוררת אחריה את ההבנה ששמגמת העליה בצריכה לא יכולה להמשיך ולעלות. הבעיה איננה מחסור במים, אלא שימוש חמדני וקלוקל במשאב היקר. האתגר האמיתי הוא להביא רווחה לכולנו באמצעות הורדת צריכת המים, מבלי לפגוע בהרגלי נוחיות וסניטאציה. חברת נטפים מפיצה בעולם שיטת חקלאות חסכונית במים ושירות השפכים של גוש דן (שפד"ן) ממחזר עד 90% ממי הביוב זמוזרמים אליו לחקלאות (האחוז הגבוה בעולם) - מיזמים שכאלה, ניתן לראותם כמיצרים רווח ארוך טווח.

ב. תחרות לא מניבה חדשנות

“competition is a sin” John D Rockefeller

אחד ההנחות השגויות הנפוצות ביותר של הקפיטליסט היא שהקרב בין גורמים עצמאים חמדנים המנסים להתקדם אחד על חשבון השני הוא הגרום האראי להנבת החדשנות, היצירתיות, אותה 'חיות אנושית' המובילה אותנו קדימה והמתבטאת בכל גווני התרבות האנושית המתהווה. המושג הצר של הקפיטליסט - 'חדשנות' - מתאר למעשה את כימות הדחף היצירתי האנושי הכללי לכדי סחורה.

ראיה רחבה ומדעית יותר של היצירתיות האנושית כתופעה, מראה שהיא מתנהגת בצורה אורגנית ופרקטלית, כשאר מערכות החיים. בספרו where good ideas come from”" בוחן סטיבן ג'ונסון את תופעת החדשנות האנושית ומוצא בה כמה דפוסים קבועים. בדומה לשונית אלמוגים המיצרת מגוון עצום של צורות חיים ביחס לדלות החיים שבאוקינוס הפתוח הסמוך לה, או ליערות הגשם המכילות את מגוון הצומח הרב ביותר בכדור, כך היצירתיות האנושית מתרבה ככל שהקשרים בין אנשים מסתעפים ומתחזק שיתוף הפעולה.

ככל שסיפורה של האנושות מתגלגל, הולכים ותופסים הרעיונות האנושיים את קדמת הבמה בהתוויית הדרך. המעבר לחקלאות בסהר הפורה הביא ליצירת ישובי קבע ולצפיפות אוכלוסין גבוהה יותר, אשר יצרה עודפים לחלוקה. התקשורת המוגברת ששיאה בהמצאת האלף-בית המשמש אותנו עד היום, היא למעשה המשך של שיח עתיק - כיצד לחלק בינינו את פירות החברה.

בספרו, מציג ג'ונסון דוגמאות רבות לכך שככל שגוברת התחלופה והשיתוף של רעיונות, כן מתרבים באופן משמעותי כמות הרעיונות החדשים. דוגמה ברורה אחת שאנו עדים לה יום יום היא העושר התרבותי והאמנותי המדהים של ערינו הגדולות. עליתה של העיר היא המנוע שהניע בקצב מסחרר את הקפיצות הטכנולוגיות המהירות המאפיינות את עידן התקשורת המוגברת שלנו.

הקפיטליסט, ביוהרתו, נח על כס מלכותו וחושב שהכסף שלו – ה'הפרד ומשול' הקטן שהוא משחק - הוא המניע יזמים צעירים לפרוץ בקשת של רעיונות חדשים מהם הוא יוכל להרוויח. אבל אל יטעה - התחרות היא לא המקור לחדשנות, ליצירתיות, ולאמנותיות של האדם - אלו נובעים דווקא מתוך הקהילה. עושר הרעיונות האדיר שירשנו נובע מתוך מיזוג רוחני עתיק ומתמשך של תודעותינו. חדשנות היא תוצר של שיח ושיתוף פעולה, לפני שהיא תגובה מגננתית. רעיונות נולדים בדו-שיח ולא במוח בודד המנסה לחשב לעצמו יתרון כנגד מתחרה.

בספר החובה "רובים, חיידקים ופלדה" הסוקר את גוף המחקר הפלאנתולוגי, מסביר ג'רד דיימונד שמשך עשרות אלפי שנים חיינו במסגרת שוויוניות של שבט צידים ולקטים בו כולם נושאים בנטל של מציאת מזון. המלחמה לא הייתה זרה לשבטים אלו, אך היא לא הייתה אורח חייהם. על אף השוני האדיר בין החברה האנושית הגלובאלית של שנת 2011 לבין אותם שבטי ציידים-לקטים, נותרנו דומים להם מבחינת תפקודו הביו-כימי של מוחנו - ירשנו את התלות בקהילה ואת הרצון ליצור שיתופי פעולה. האדם הוא חיה חברתית והוא משגשג בסביבה קהילתית.

דוגמה לשימוש קפיטליסטי קלוקל בתובנה:

הקפיטליסט יודע גם הוא לקרוא ספרות על יצירתיות, משום שהיא עשויה לגלגל לידיו רווח. הוא מבין כי אווירת אחווה בקרב עובדיו תניב עבורו תוצר של יצירתיות מוגברת מצדם - כלומר מיקסום התוצר של ההשקעה. הוא ממהר לעצב את תנאי העבודה של אותם שכירים הנדרשים ליצירתיות (מעצב גרפי, פירסומאי, איש תוכנה) על פי תנאים המוכתבים בידי יועצי השכר של הדיציפלינה החדשה כבדוקים ליצירת אותה אווירה קהילתית, ספונטנית וחופשייה. את התוצר של מפגש המוחות הפורה מתרגם הקפיטליסט למוצר זול שאינו מתכלה המיוצר בידי כוח עבדים סחיר במדינת עולם שלישי.

דוגמה לשימוש חיובי:

הדוגמה הזוהרת עבורי היא הפרוייקט האנושי המדהים של וויקיפדיה - האינציקלפודיה האנושית המרהיבה, הממשיכה להתהוות ומשתפרת בכל רגע. למרות שוויקפדיה מצהירה על עצמה כמתקיימת 'ללא תנאי רווח' היא יוצרת רווח אנושי נדיר, תוך שימוש בשיתוף פעולה חופשי של מתנדבים שמטרתם היא עצם עשייתם - הנגשת כלל הידע האנושי לכל אדם באשר הוא. דוגמא מרכזית נוספת היא לינוקס והקוד הפתוח בכלליות - עליו נשענת הרשת, והדוגמאות עוד רבות.

נשברה הפרדיגמה של הקפיטליסט, על פיה התחרות שהוא יוצר הופכת אותנו ליצירתיים. שקר! הקרקע הפורה של היצירתיות האנושית חסרת התקדים של עידן הגלובליזציה היא העובדה שאנו מחוברים כפי שלא היינו אי פעם בעבר. לא ניתן להמעיט בחשיבותו של האינטרנט, משום שהוא טרף את קלפיו של הקפיטליסט והדגים לראשונה ובצורות שונות חיבור פורה של האנושות, שלא על בסיס רווח כלכלי צר, אלא על בסיס החתירה להגשמת ערכים משותפים אשר בעצם השגתם מתקיים הרווח ולא כפי שטוען הקפיטליסט- שדרך הרווח תגיע הגשמתן כדבר נפרד.

ג. רווחיות דרך שיתוף פעולה: משחק סכום אפס.

הקפיטליסט מתגאה בעצמו שהוא פראגמאטי. הוא חושב שדעותיו מעוגנות במציאות, במדע, בעובדות הקשיחות. אחת מהנחותיו היא שניתן לשוות את המצב החברתי האנושי כולו למשחק סכום אפס בו רווח של אחד משמעותו הפסד לאחר. גישה זו מבוססת על יסודות החברה ההיסטוריים שהתווה תומס הובס בספרו - לויתן. בעבודתו, מוביל הובס מנקודת ההנחה שהמצב האידאלי עבור האדם יתממש רק כאשר כל אחד יוכל לעשות כרצונו באופן חופשי, לכך שמצבו הטבעי של האדם, הוא מצב של מאבק אינסטינקטיבי מתמשך המיצר עבורו חיים של "בדידות, דלות, מיאוס, חיים בהמיים וקצרים".

אך על אף הזדהות ריגשית אם דבריו של הובס, תיאור תהליך חברתי או מדעי כנובע מגרעין של ניקור אין בו משום דיבור ענייני או מדעי כלל. אמנם בטבע מתקיימות מלחמות של מינים ומלחמות בתוך מינים, אך מעבר להסתכלות על הפרט בלבד, ניתן לראות מערכות הפועלת בשיתוף פעולה מפעים.

כשם שאצות חד תאיות מתאגדות יחד ליצור שוניות אלמוגים אדירות המקיימות מגוון חיים מפואר, ומגינות עליו מהאוקיינוס השומם התוקף בגלים חזקים והרסניים, כך מתאגדים האנשים לכדי חברה. התוצר הפוטנציאלי של קבוצה גבוה בהרבה מסכום העבודה הכולל. זה הרי ברור לכולם. הקפיטליסט קורא לאותה התאגדות- economy of scale במסגרתה מתאגדים הרבים כדי ליצר רווח לאחד, והוא שואף לרכז אותם, ולא לפזרם לכדי יצירת תחרות חופשית, כפי שהוא טוען. אותו אחד שהצליח לאגד את הרבים למען מטרתו (בעל הממון) מואדר על ידי הקפיטליסט כמנהיג וכיצרן של מקומות עבודה, ולכן מוסרי וראוי שיקבל אחוז גבוה מהרווח הנוצר בעקבות אותה התאגדות.

הניסיון הכושל להעברת חוק להגבלת שכר הבכירים בכנסת ישראל לאחרונה, חוק שמטרתו להגביל את שכר הבכיר בארגון למקסימום של פי 44 משכר העובד הזוטר, מלמד כי הקפיטליסט מעריך את תרומתו האישית כעולה ביותר מפי 44 על תרומת שכירו הזוטר.

למעשה - הקפיטליסט נהנה משימוש חינם במשאב טבע שלא הוא המציא ולא הוא יזם - היכולת של אנשים לעבוד יחד. וודאי שבמקרה הצורך ידע האדם להילחם על חייו, ביתו, משפחתו, מדינתו וערכיו, אך הוא מעדיף תמיד סביבה קהילתית, תומכת ופורה.

לא ניתן לפתור את כמיהת האדם לקהילה בתור צורך צר ואינטרסנטי של פרט יחיד ובודד. חקר המוח העכשוי חושף עבורנו את התבניות על פיהן נוצרות בכלל כמיהות. מערכת המוח משולה בעיני חוקרי מוח רבים לסימפוניה של ניורונים. כיום אנו יודעים שלא מדובר בפקודה חשמלית פשוטה של המוח אלא במעין גל של ניורונים שנורים מאזורים שונים במוח כאשר האפקט המצטבר הוא פקודה. המוח מתגלה כיותר פלסטי מששיערנו בעבר, ועידוד החשיבה עצמה - 'שיח' בין ביליוני ניורונים בחלקים שונים במוח, היא קריטית להתפתחות תקינה. על אף שכל מוח נארג בתבנית יחודית לו, הרי שהתוכנית כולה חבויה בשרשאות אמינו מיקרוסקופיות הזרעונים של אבינו ובביציות של אימנו.

המחשבה שהאדם מונע בבלעדיות על-ידי מוטיווציה אגואיסטית מטופשת, בהתחשב בעובדה שהאדם עצמו הוא 'תאגיד' המתקיים בעזרת יחסי גומלין בין מערכותיו לחוץ. כשם שאיזון בתוך מערכת הגוף מגדיר בריאות של אדם, כן על האיזון בין המערכות לשמש אותנו להגדרת בריאות חברתית ותרבותית.

בחזרה לצדק חברתי.

שלושת המסקנות האחרונות, יוצרות תפיסת עולם שונה לגמרי שאינה מצליחה להתישב בנוחות בעולמו הרוחני של הקפיטליסט-

הרווח אינו מטרה, אלא תוצר לוואי טבעי של פעולה היוצרת רווחה. הרעיונות היצירתיים לפעולות אפקטיביות להבאת רווחה, נוצרים בצורה פורה יותר כאשר נטווים קשרים רבים בינינו, וכאשר מתקיימת היטמעות תרבותית והחלפת רעיונות חופשית ופתוחה. שיתוף פעולה נדרש כתנאי יסוד לקיום חברה שתייצר רווח לעצמה.

כאשר אזרח העולם המפוכח רואה אמיתות אלו, כפי שהבחין בהן מאז ומעולם, הוא מבחין כיצד הוא משתלב בפרדוקס. מצד אחד הוא מבין את מקומו בתור חלק ממערכת אקולוגית שלמה, ומהצד השני הוא רואה את מערכת החיים המיקרוסקופית האדירה המתקיימת בתוכו. בתווך עומד לו אזרח העולם המפוכח על יצריו, זהותו ורוחו, ומחפש לאן יפנה.

בחינת מצב הדברים של העולם נוכח 400 שנה של קפיטליזם מציגה בפניו תמונה של עולם מחובר ומרושת, בו הנגישות לידע הולכת ונהיית פתוחה וחופשית. לעומת זאת חלוקת התוצר פועלת במגמה הפוכה ואין מתקרבים בה להפרייה שווה של האדם באשר הוא. תופעת הלוואי של שיטת חלוקת התוצר והמיסחור הגובר פועלת בשלוש מגמות מקבילות:

1) הגדלת אוכלוסיית העולם

2) ביזה של משאבי העולם המתכלים והשמדת המשאבים המתחדשים החופשיים (מים, אוויר, אדמה...).

3) צמצום הולך וגובר של הכוח בידי קבוצת בעלי הון קטנה.‫

נוכח מצב זה, אין לאזרח העולם מה להפסיד.

רבים שואלים שאלה מרגיזה- "מאיפה יבוא הכסף?"

זו שאלה שמראה על טעות בסדר העדיפויות. כסף אינו מטרה אלא אמצעי. ראשית עלינו להגדיר מטרה שכולם יכולים להסכים עליה - נאמר, צדק חברתי - ורק אז עלינו לחתור לגייס את כלל המשאבים הנדרשים לקרבנו למטרה זו. הדרך לצדק חברתי איננה הדרך הקצרה להבאת כסף עודף על הקרן, והמשמעות לכך היא שעשויים להיות קשיים. זאת ועוד - נניח שיש דרך אחת מוסכמת לייצר את אותו 'כסף עודף על הקרן'- נאמר הפרטת קרקעות מדינת ישראל, דרך זו תיצור רווחה זמנית בלבד שכן בסופו של דבר מדובר בתהליך של הפיכת הקרקע לממון ביד הקפיטליסט. למה שניתן ידינו לאיוולת הזו?

הצדק החברתי דורש לפעול יחד למען מטרות משותפות ברורות, כדי להביא רווח אמיתי. המטרות האלה לא צריכות להיות כסף, אלא יצירת חברה שוויונית יותר, הבראת הטבע והאדמה ובניית קהילה חזקה, חופשית ופתוחה.

הדרישה לשיוויון לא נובעת מתוך איזו אמונה רוחנית עיוורת שבדרך קסם כולנו נולדים שווים - אנחנו לא. היא מגיעה מהבנה עמוקה יותר של העובדה שכולנו קשורים. על אף שלכל אחד מאיתנו גורל פרטי משלו, ההיסטוריה מלמדת שיש גם גורל משותף. בפני אותו גורל משותף - כולנו שווים, ועל כן גם בפני אפשרויות העתיד - כולנו שווים.

המעבר לצורת חשיבה זו מחייב אמנם שבירת דפוסי מחשבה קפיטליסטיים מושרשים, אך הדפוסים הללו כבר סדוקים ומתפוררים. המהפכה הזו, ככל מהפכה אמיתית, היא למעשה האייפקס של תהליך הדרגתי של שינוי רוחבי בדפוסי חשיבה - שינוי רוחני, תודעתי, או תפיסתי (כפי שתעדיפו). שינוי שהוא, ככל השינויים, למעשה התחברות לדפוסי מחשבה עתיקים מכיוון חדשני.

לא אכפת לנו להיות עבדים, אלא שבמחאה זו אנו דורשים לדעת לטובת איזו מטרה אנו משועבדים. אם המטרה היא העשרתם של הטייקונים – איננו מעוניינים לקחת חלק. אנו מחפשים להשיל את הכבלים וליצור רווח במובן השורשי של המילה - פרי טבעי של שיתוף פעולה בלבד.

מצב העולם כיום:

אימפרית הצרכנים - ארה"ב - בדעיכה, ואימפריית היצור העולה - סין - מחפשת לרשת את מקומה. יחד עם זאת, משבר בארה"ב יגרור אחריו משבר עולמי עקב התלות של כלכלת העולם בדולר האמריקאי. המשמעות המילולית הפשוטה היא שאמריקה מחזיקה את החוב של רוב העולם. נוסיף למשוואה זו את מכונת הצבא האמריקאית האדירה ואת הבעלות על נשק גרעיני בכל האימפריות המעורבות (בנוסף לחשש המתוקשר לחילחולו לקבוצות קיצוניות), ונראה כי הקרקע מוכנה למלחמה עולמית אכזרית ונוראית מקודמותיה, מלחמה שתכריע ותסדר מחדש את מערכת היחסים בין בעל ההון לבין האזרח.

אבל הפעם, העם לא רוצה להילחם. אנחנו רואים אחד את השני ביוטוב, רואים שהקשיים האנושיים הבסיסיים הם בעלי מקור שורשי המשותף, ומבינים שמהמלחמה הזו כולנו נפסיד ומפירות הניצחון מעטים בלבד יטעמו.

צדק חברתי הוא רעיון רוחני, חזון שעל-פיו נצליח לארגן חברה משגשגת ורווחית אשר תיצור חיים טובים יותר לאזרח, ולא במדד הקרן. העם ניצב כעת בפני בחירה - לעבוד יחד בשיתוף פעולה או לצאת יחד למלחמה בשם אינטרסים כלכליים.

אני בוחר להילחם על זכותי לא להילחם.

אתה מתעורר: מוטיבציות

2011-04-21T18:53:00.291+03:00

לפני שנה בערך, הייתי בהופעה של רונה קינן, בה היא בצעה את אלבומה 'שירים ליואל' במלואו. שלומי שבן התארח, והצטרף להרכב שליווה את קינן לקראת סוף המופע. נסים קלדרון הנחה את הערב, שכלל גם דיון על העיר כקונספט בהקשר ספרותי. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את שירי האלבום, וישבתי על קצה הכיסא כל המופע.

יש רגעים בחיים, שדברים מתחברים. שנדמה שכל מה שקרה עד אותו רגע, כולל אירועים נקודתיים ונשכחים מן העבר, קרה מסיבה. לא סתם ביליתי שעות משמימות בין כותלי הבטון של מרכז חינוך ליאו-בק בחיפה עם המורה לספרות, מיה ברוך, שחוזרת שוב ושוב על המנטרה שלה: "הכתם הוא סמל!". כאילו שאם היא תגיד את זה מספיק פעמים, כולנו נשתכנע, נאמין בזה ונקבל 100 בבגרות בספרות.

שני שירים מאת דוד אבידן למדנו עם מיה ברוך. הראשון היה 'הכתם נשאר על הקיר', והשני היה 'בעיות אישיות'. במילים של אבידן היה משהו מוזר, מכשף ומהפנט. לא דומה לשום דבר שפגשנו עד אז בשיעורי ספרות. ולמרות הפוטנציאל של אבידן לפנות לנערים בעלי מזג חתרני, עדיין הצלחנו להשאר אדישים וציניים כמו שרק תלמידי תיכון יכולים להיות. אבל בדיוק במקום שבו לא התחברנו לשירים האלה, נכנס ההכרח של בחינת הבגרות. אם כך ואם כך, שני השירים האלה נשארו תלויים על הקירות הפנימיים של המוח שלי.

בשנת 2007, שבע שנים אחרי מיה ברוך וכיתה י"א, נסעתי להודו לחצי שנה. כמה ימים לפני הטיסה, קניתי את האלבום השני של שלומי שבן שזה עתה יצא, "עיר". כשגיליתי שהשיר החמישי באלבום הוא לחן מקורי של שבן ל'בעיות אישיות', אמרתי לעצמי שזה היה פשוט ברור ומתבקש. משך כל התקופה שקדמה לנסיעה להודו, היה מונח על שולחני הספרון הסגול המלא בשיריו של אבידן, 'משהו בשביל מישהו'.

היתה לי דירה גדולה ששכרתי בחיפה, על הכרמל, עם שותפה שלרוב אינה נמצאת, עבודה בלילות וים בימים, נוף מהמרפסת של צמרות אורנים וים כחול, ושעות ארוכות שנמתחו לצלילי בוסה-נובה קטנה. לעתים הייתי מדפדף בספר של אבידן, חייתי באיטיות והשלמתי פערים בהשכלה המוסיקלית והספרותית שלי. אפילו ניסיתי להלחין שיר או שניים משל אבידן.

כשחזרתי מהודו, לא עבר זמן רב ושיניתי את הטמפו של חיי מהאדג'יו של הבוסה-נובה החיפאית לפרסטו של האוניברסיטה העברית. באותו ערב קיץ ירושלמי, במופע של רונה קינן, ביצע שלומי שבן את 'בעיות אישיות'.

אבל הרגע שהכי המם אותי במופע, הרגע ששלח אותי בחזרה לתיכון, ואל אותן שעות ארוכות על המרפסת ברחוב פינסקי, וגם אל ההווה והעתיד, וחיבר לי קצוות של חוטים פרומים בהם שיחק גור-החתולים שבי, היה השיר 'אתה מתעורר'. כשיצאתי מן ההופעה הבטחתי לעצמי (ושכנתי דאז, לירון, שהיתה איתי בהופעה, עדה לכך) שבקרוב מאוד, אולי אפילו במסגרת לימודי באוניברסיטה, אתחקה אחר כל אותם דברים שהתחברו באותו רגע.

הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל חברי לספסל הלימודים במרכז חינוך ליאו-בק בחיפה, ולמיה ברוך, שבאמת היתה המורה שלנו לספרות באותו מוסד, ושגם אם עוררה בנו אנטגוניזם מסויים, הרי שכמה שנים אחר-כך קראנו במקומון החיפאי "כלבו" שהיא נבחרה בסקר תלמידים למורה הפופולרית ביותר בעיר.

ואל תשכחו, הכתם הוא סמל.

A Felicidade / Antonio Carlos Jobim & Vinicius de Moraes

אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!

אושר
תרגום: אהוד מנור
Matti Caspi - a Felicidade by arnavlavan

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,יורד כמו דמעה בנשמה.

___________________________________________________________________________

הכתם נשאר על הקיר \ דוד אבידן

_________________________________________________________________________

אתה מתעורר \ רונה קינן

אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!

אתה מתעורר

(יואל חולה געגועים)

אתה מתעורר

הכרית לידך עדיין חמה

כולנו יודעים שזה שקר

היא הלכה לפני שנים

אבל כמו כאב רפאים

הכרית לפעמים עוד חמה

אתה מתרגל ישיבה במטבח ודברים אחרים

שעושים אנשים בגילך

אין לזה סיבה

זה מעביר את הזמן ועובדה שעברו כבר שנים

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

אתה מצלצל אליה כל יום באותה השעה

זה כמו להאכיל דגים באקווריום

אין לזה תמורה

מה גם שהיא מזמן לא גרה כאן

אז אני עונה כל יום באותה השעה

לא הייתי רוצה לקלקל את השגרה שלך

נכון, זה משונה

אבל קרו כבר דברים משונים מאלה

ויש בזה נחמה

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין

בחלל הבודד

מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון

דברים שאפשר בלעדיהם

אבל נעים יותר איתם

הם ממלאים את הבית בשולי ובתפל

אתה מתבונן

בכתם קפה על שולחן במטבח

פתאום הוא גדל וממלא את החדר

זוחל על הקירות

שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט

אז אתה מצלצל באיחור לא אופייני

אנחנו שותקים ואז אתה מצטט לי שיר של אבידן

אם כך ואם כך

הכתם נשאר על הקיר

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין

בחלל הבודד

מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

______________________________________________________________________

שיעור ספרות עם המורה מיה ברוך - אינטרטקסטואליות

מיה ברוך: אל מי פונה הדוברת בשיר ומפצירה בו: "אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר"?

ארנב לבן: זו שאלה קלה. היא פונה אל יואל, הדמות שקורותיה מתוארת באלבום 'שירים ליואל'.

מ"ב: יפה, אני רואה שהתכוננת היטב לשיעור. ובכן, ספר לנו מי הוא יואל?

א"ל: יואל הוא דמות המבוססת על אביה של היוצרת, עמוס קינן.

מ"ב: אבל לאיזה איש עצוב היא מתכוונת, מאיזה שיר?

א"ל: מה זאת אומרת? היא מתכוונת לאיש העצוב מהשיר "אושר", בביצוע של מתי כספי. בסוף השיר שלה היא אפילו שורקת את המנגינה הפותחת את השיר "אושר". היא גם רוצה להאמין דווקא בהיפך ממילות השיר, בעצב שיש לו סוף.

מ"ב: אבל אין אף איש בשיר "אושר", יש רק איזה דובר קוסמי עלום, חסר צורה וגוף. יושב על ענן ומשקיף מטה, והאושר נראה לו כמו נוצה ברוח וכמו אגל טל וכמו קרנבל.

א"ל: אז לאיזה איש מאיזה שיר היא יכולה להתכוון?

מ"ב: קודם כל, מה זה משנה למי היא מתכוונת? מה שחשוב זה איך אנחנו מבינים את זה.
א"ל: בסדר, אז איך אנחנו יכולים להבין את זה?
מ"ב: אולי היא מתכוונת לאיש מהשיר של דוד אבידן? האיש אותו מצטט יואל דרך הטלפון בסוף הבית השלישי:
"אם כך ואם כך \ הכתם נשאר על הקיר"?
א"ל: אולי היא מתכוונת לשניהם?
מ"ב: אולי.
א"ל: אבל אם כן, אז מה הקשר בין יואל ובין השיר של אבידן? מהו הכתם של יואל, שבגללו הוא עצוב בלי סוף?

_______________________________________________

מתוך הספר 'על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן', נורית גרץ, 206-211:

"איזה פגם מולד שורבב בעורמה לתוך החלום הזה על מדינה, על חברה, כדי שיישחק עוד לפני שהוגשם. ולמה עוד יש לצפות? הרי הימים יעברו, הכול ירחק, ואז הזיכרונות והגעגועים לא יעלו עוד את הרגע הזה שבו הכול אמור היה להתגשם ושום דבר לא התגשם."

"ב-1949 השתחרר עמוס מהצבא והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שפעלה אז בטרה סנטה. אבל במקום להשתתף בשיעורים היה מסתובב בעיר, עובר עם חבריו מבית-קפה לבית-קפה, מבר לבר, מנסה להטביע בנהרות אלכוהול את הזיכרון שאינו מצליח להפוך לשכחה, ובכל-זאת ההולך ושוקע בערפל. מה לא היה בסדר? מה, בעצם, לא היה בסדר?"

"...וכל השנים הללו, כשהוא תוקף ומכה ומבקר וסופג ביקורות חוזרות ומכתבי נאצה ואיומים על ביתו ועל משפחתו, הוא יודע שכל זה לא יביא מחילה, יודע ''שמי שפעם אחת בחייו החליט ובחר משהו כאשר לא היתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות. ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה''."

David Reck - Beatles Orientalis - תקציר אינטראקטיבי!

2011-01-30T18:54:00.001+02:00

לקראת המבחן הקרוב בקורס 'המהפכה המוסיקלית של הביטלס', אני מצרף סיכום+לינקים ליוטיוב ולוויקיפדיה, שני המקורות הבלתי-מעורערים למידע, של המאמר של דיוויד רק, "Beatles Orientalis" (קישור למאמר בג'ייסטור).

בהצלחה לכולם!

· המאמר בוחן את ההשפעה של המוסיקה של המזרח, והמוסיקה ההודית בפרט, על המוסיקה המערבית, דרך נקודת-המפגש של השירים ה'הודיים' של הביטלס והשפעות של המוסיקה ההודית על יצירתם המאוחרת.

· מאוחרת=אחרי Rubber soul. שבו בשיר 'Norwegian wood' ג'ורג' מנגן על סיטאר.

· בשלב הזה הוא טרם פגש את ראווי שנקר ולמד לנגן בסיטאר בעצמו.

· על השאלות הכלליות אודות המפגש בין שתי המוסיקות שמעלה המאמר הוא מנסה לענות תוך כדי בחינה משולבת של ההשפעות המוסיקליות וההקשר ההיסטורי-חברתי של שנות ה-60.

· הוא מזגזג בין ניתוחים מוסיקליים ספציפיים ובין תקציר תולדות תרבות-הנגד של שנות 60, דמויות ואירועי-מפתח וסקירה קצרה של מאפייני הסצינה המוסיקלית, הביוגרפיות האישיות של הביטלס, ונקודות ההשקה למורים ספציפיים מהאסכולה ההינדוסטאנית (הצפונית) של המוסיקה ההודית.

· החלל בו מרחפות הדוגמאות המוסיקליות ונשזרות בעלילה ההיסטורית הוא המרחב התודעתי של החוויה המיסטית של המזרח, שהופך במערב למרחב של טריפ ה-LSD.

· יש במאמר גם רקע מוסיקולוגי-היסטורי: סקירה קצרה של תולדות האוריינטליזם במוסיקה המערבית החל באוריפידס, עבור במוצרט וכלה בפיליפ גלאס, ועמידה על מאפייני האוריינטליזם במוסיקה (התנשאות, זלזול, אקזוטיקה ופחד מן האחר).

· ג'ורג' האריסון פגש את ראווי שנקר במקרה בארוחת-ערב בוהמית, וראווי שנקר לקח אותו תחת חסותו, לימד אותו לנגן בסיטאר ושיתף עימו פעולה.

· ג'ורג' נוסע להודו עם ארוסתו פטי בויד, ממשיך ללמוד אצל שנקר במומבאי ואצל המורה שלו בורנאסי והשניים סופגים חוויות רוחניות משמעותיות.

· השירים ה'הודיים': Love to you/Revolver ו-Within you without you/Sgt. Pepper.

· את שניהם כתב ג'ורג' האריסון, דמות מפתח במפגש של שתי המוסיקות.

· שניהם מבוצעים ע"י אנסמבל הודי מסורתי כשהאריסון שר ומנגן על סיטאר. ג'ורג' מרטין סייע בתזמור.

· בקטעים המוסיקליים יש ניתוחים של השירים ה'הודיים', בהם בולטים מאפיינים מוסיקליים המגיעים מהמוסיקה ההודית: גוונים וכלים, טכניקות נגינה, מרקמים, משקלים, שימוש במערכת ה'ראגה' כבסיס לארגון של גבהי-צליל בשיר, הרמוניה שלא משתנה עם drone ואף ארגון מבני-חטיבתי של השיר כולו.

· בנוסף נידונים שירים נוספים בהם ניכרות התופעות הללו במפורש או במרומז.

· מילות-השירים הללו (ה'הודיים' והאחרים) מוסיפות מימד סמנטי נוסף, שמרחיב את השיח הדיאלקטי שהתחילה המוסיקה עם המזרח: הנושאים כוללים דיונים פילוסופיים בהשפעת המחשבה ההודית והטיבטית אצל ג'ורג', ונוטים לכיוון הטריפי\אי-גיוני (אך גם רוחני) אצל ג'ון (Tomorrow never knows/Revolver).

· Rain

· שימוש במאפיינים מוסיקליים הודיים בפזמון: סגנון שירה (gamaka), נקודת-עוגב בבס (המדמה טיפות גשם נופלות) והכפלה של הקולות בקווינטה ריקה. השיר מאת ג'ון.

· דוגמה ראשונה לשילוב משמעותי של רכיבים מוסיקליים הודיים במבנה של שיר-פופ (יצא כסינגל קצת לפני Revolver).

<<<<<

· Love to you

· מבוסס על ראגה שדומה קצת למודוס דורי, מהווה מיני-סינתיזה של קונבנציות מבניות של מוסיקה הינדוסטאנית:

· alap קצר בתחילת השיר

· הכפלה של הקצב בשניות המסיימות של השיר

· קטע אילתורי בסיטאר

· שינויים ב-Tala, התבנית הריתמית, וכתוצאה מכך פוליריתמיות

· שינוי גם בגישה של המערב למזרח: פחות אוריינטליזם, יותר קרוב לחוויה מזרחית אמיתית.

· שינוי זה משקף הלכי-רוח של תרבות-הנגד (למשל אלן גינזברג), ומתבטא לא רק בשימוש בכלים הודיים ובסינתזה בין שיר-הפופ המערבי לבין הסגנון המוסיקלי ההודי, אלא גם בהעדר אוריינטליזם מתנשא בטקסט (אין סיפור אהבה בין הדמות הגברית המערבית לבחורה מן המזרח), בהשוואה לשירי Tin pan alley (או כל יצירה אוריינטליסטית אחרת לצורך העניין: Salome, Aida etc.)

· Tomorrow never knows

· שיר של ג'ון, סוגר את Revolver

· עבודת-אולפן פורצת דרך, השיר המכונן של הסגנון הפסיכודלי.

· טקסט: ג'ון ע"פ אדפטציה של טימותי לירי ל'ספר החיים והמתים הטיבטי'.

· כל הבתים בנויים בצורה הבאה:a-b-b

· ג'ון רצה שאלף נזירים טיבטיים ישירו את השיר, או לפחות שיקליטו אותם מתפללים. זה לא הצליח להתממש מבחינה טכנית. הוא התפשר על לנסות להשמע כמוהם.

· במקום זה, ג'ורג' מרטין אמר לכל אחד מהביטלס להקליט קטעים מאולתרים בבית, והוא חתך את סרטי ההקלטה ועירבב אותם יחד.

· ברקע יש דרון של טמפורה, המלווה בדגימת תופים שחוזרת על עצמה. זהו הרקע הסטטי הקבוע של השיר כולו, ריתמי והרמוני.

· נקודת העוגב היא על אקורד ריק על C.

· יש שינוי הרמוני מעל נקודת-עוגב, בכל פעם בסוף שורה b הראשונה מבין השתיים.

· זהו אקורד של Bb (השביעית המונמכת) מסימפוניה כלשהי של סיבליוס (לפחות ע"פ ויקיפדיה. הערך מקיף ומספק מידע רב על תהליך ההקלטה, כמו גם על שם הקטע שהוא 'ringoism'.

· גיטרות חשמליות הפוכות שנשמעות כמו סיטאר וכמו שהנאי (מעין אבוב הודי).

· השיר נשמע כמו מוסיקת-רקע לטריפ הזייתי, כולל הוראות שימוש.

:"The making of "Tomorrow never knows

· המאהארישי מאהש יוגי

· בפברואר 1967 פטי האריסון מתוודעת למאהארישי.

· תורתו של המאהארישי היא מעין אדפטציה מודרנית לאיש-המערב של אחד מהזרמים המרכזיים בהינדו, ראג'ה-יוגה. מושג מרכזי בתפיסתו: Satcitananda

· ביוני 1967 יוצא לאור Sgt. Pepper

· בין שירי האלבום – Getting Better המכיל בית בו נשמעת ברקע טמבורה.

· הכותב מציין שינוי בתקופה זו (אחרי Sgt. Pepper) – פחות סמים ויותר מדיטציה. הוא מתאר תהליך התבגרות אישי שהם עוברים, התפכחות והבנה.

· Within you without you

· אנסמבל הודי בחיזוק חטיבת מיתר מערבית (10 כינורות ו-3 צ'לי).

· המילים של ג'ורג' שואבות מתפיסות הודיות עתיקות: Maya – "the walls of illusion"

· Bhakti (divine love) – "with our love we can save the world"

· Atman (inner divine spark) – "try to realize it's all within yourself"

· הפראזות הראשונות מקיימות מערכת שדומה למודוס המיקסולידי, אך הפיתוח המלודי הוא אורגני ע"פ ואופייני לסגנון הראגה ההודי.

· לאחר מכן מגיע קטע שני העולה לצליל שיא והשתנות המערכת לפנטטונית-דורית ("are you one of them").

· יש אינטרלוד כלי ארוך ואילתורי ובו מתרחש שינוי במשקל מ-4/4 לטאלה של 10/8 המחולקות כך: (3+2)+(3+2)

· חילופי חומר בין הטאבלה, הדילרובה, הסיטאר וכלי-המיתר מתצורת 'שאלה ותשובה'.

· האינטרלוד מסתיים (והשיר גם?) בנוסחה קדנציאלית אופיינית למוסיקה הודית – Tihai – חזרה משולשת על תבנית ריתמית סוגרת.

· The Magical Mystery Tour

· איזכורים טקסטואליים ב-I am the walrus ('singing hari Krishna, רמז לתפישת ה-Atman ההינדית ב-'I am he as you are he as you are me and we are all together'.

· ב-Baby you're a rich man, מעל הסולו פסנתר ניתן לשמוע אילתור המהווה הרמז למלודיה של ראגה עממית בגוון הדומה מאוד לשהנאי (למעשה מנוגן בקלאביוליין, סוג של סינתיסייזר עתיק).

· Blue jay way – שיר של ג'ורג'. באמצעות שימוש בכלים מערביים (תופים, בס, המונד וצ'לו) ובטכנולוגיות הקלטה מתקדמות נוצרת אווירה של מוסיקה הודית. Drone בהמונד, מערכת סולמית דמויית ראגה, הצ'לו מאזכר סגנון של כלי-קשת הודי, וסגנון השירה חסר ויברטו כמו בשירה ההודית.

· The inner light

· שיר של הריסון, מילים ע"פ ה-Tao-te-ching.

· הוקלט במומבאי ע"י אנסמבל הודי – באולפנים של HMV ע"י מוסיקאים שעבדו בבוליווד.

· יצא כ-B-side של Lady Madonna.

· מודוס מיקסולידי

· הכפלה של הקו הקולי בשהנאי היא רק אחד ממאפיינים רבים הנמצאים בשיר שמגיעים מן המוסיקה ההודית הפופולרית.

· בפברואר 1968 נוסעים הביטלס על נשיהם טפם וחבריהם לאשראם של המאהארישי ברישיקש לשלושה חודשים (יש בגוגל תמונות מדהימות). הייתי שם לפני ארבע שנים - המקום נטוש, מוזנח ומדהים ביופיו. הייתה להם אפילו בריכה! בקליפ של Sexy sadie שיגיע בהמשך אפשר לראות צילומים מעודכנים מהאשראם, ותמונות ארכיון של הביטלס על רקע השיר.

· רינגו ואשתו עזבו אחרי עשרה ימים בגלל הזבובים, האוכל החריף והמדיטציות המייגעות.

· האחרים היו מנגנים ומלחינים בצוותא כל ערב (בין היתר כי לא היה הרבה מה לעשות), וכתבו שם כמות גדולה מאוד של שירים בזמן קצר יחסית, שירים שברובם מצאו את דרכם לאלבום הבא, ("האלבום הלבן").

· לאחר 9 שבועות פול עזב, לאחר 11 שבועות גם ג'ורג' וג'ון עזבו וחזרו לאנגליה. היתה תחושה של אכזבה מהמאהארישי כשהם למדו שהוא אינו מתרגל את שהוא מטיף (הוא אכל עוף בהחבא בעודו מטיף לצמחונות וניסה להתעסק עם תלמידה שלו).

· The Beatles ('White Album') – האזכורים למזרח ולהודו הם בעיקר טקסטואליים ולא מוסיקליים באלבום זה.

· Dear Prudence – נכתב על אחותה של מיה פארו, שהיתה מבלה את רוב זמנה במדיטציה. ג'ון, שניסה לשכנע אותה לצאת קצת אל העולם שבחוץ, כתב אליה את השיר.

· Sexy Sadie – אם מחליפים את המילים 'sexy sadie' ב- 'maharishi' נחשפת המשמעות האמיתית של השיר.

· Bungalow bill – מבוסס על מפגש עם צייד בריטי קולוניאליסטי בניו-דלהי. הוא יוצא לצוד טיגריס בג'ונגל ההודי, רכוב על פיל.

· Everybody's got something to hide except for me and my monkey – איזכור לקוף, חיה הודית המצויה בשפע ברישיקש.

· רפרנסים טקסטואליים לתפיסות הודיות בשירים: Blackbird, Revolution 1

· לקראת הסוף: Abbey Road and Let It Be

· הכותב מציין שבתקופה זו החליט האריסון לזנוח את הסיטאר כיוון שהבין שהוא אינו מתעתד להיות נגן סיטאר דגול, והחליט לחזור ולהתמקד בפיתוח יכולותיו הגיטריסטיות.

· סיבה נוספת: מפגש בניו-יורק עם אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס ושאלות שקשורות לחיפוש-עצמי של שורשים וזהות.

· Here comes the sun – שימוש בפוליריתמיקה ובתבנית הקדנצה הריתמית המשולשת (שיר של האריסון כמובן).

· Across the universe – הטקסט של ג'ון מתאר את חוויה מדיטטיבית. Jai guru deva om – 'יחי הגורו-אל אום'.

· השיר I me mine של ג'ורג' מגובה בהסבר פילוסופי על היחס של הנשמה הבודדה לנשמת העולם.

לסיכום:

· הכותב מתאר את תהליך ההתפתחות של ההשפעות ההודיות בצורה הבאה:

· אימוץ הסיטאר כמעין גיטרה אקזוטית – Norwegian wood.

· כתיבת השירים ההודיים של ג'ורג', המהווים מפגש-נהרות סגנוני.

· חלחול של ההשפעות, מוסיקליות כטקסטואליות, לתוך שירים שאינם 'הודיים' במפורש, של ג'ון ושל ג'ורג' – Tomorrow never knows, I am the walrus, Baby you're a rich man, Rain.

· במקרה הזה לנון בד"כ משתמש באמצעים טכנולוגיים ומשלב את האלמנטים ההודיים המוסיקליים בתוך קולאז' צלילי רחב יותר, ואילו האריסון מנסה ליצור מוסיקה שהיא כמעט לגמרי הודית בכלים מערביים בלבד – Blue jay way.

· התקופה בחיק המאהארישי, זו שלפני האכזבה, הניבה שירים רוחניים ביותר כמו Across the universe ו-The inner light.

· התקופה בהודו הובילה לבסוף לתהליך של חזרה למקורות הרוק האנגלו-אמריקאיים, תהליך ששיאו הוא ה-white album. יש התרחקות מהשפעות הודיות מוסיקליות מפורשות, אך באותו זמן ביטוי בטקסטים לתהליכים, תחושות, אירועים, חיות ורעיונות שמקורם בתקופת השהות בהודו.

· האוריינטליזם של הביטלס שונה מן האוריינטליזם ה'ישן' בכך שנקודת-המבט של ארבעת המופלאים אינה מזלזלת באחר, מתנשאת עליו, ואינה מציגה אותו לא כבלתי-מובן ולא כנלעג.

· הטיפול בחומרים של המזרח – פילוסופיה, טקסטים ומוסיקה – מלא כבוד והערכה, כמעט חרדת-קודש, בהתאם לערכים של תרבות-הנגד שראו במזרח כמקור לחוכמה 'אמיתית' ו'טבעית', שמהווה אלטרנטיבה מנחמת למטריאליזם של המדע המערבי.

· השימוש במרכיבים המוסיקליים ההודיים מוטמע כליל בשפה המוסיקלית של הביטלס. ה-Drone, הפולירתמיקה, מערכות מודאליות מבוססות-ראגה, הכלים ההודיים על גווניהם – אינם מהווים עוד סממן אוריינטליסטי למזרח המשובץ בתוך מוסיקה שהיא כולה מערבית, אלא מוצגים בהקשרם המקורי בשירים ה'הודיים', או מוטמעים בתהליך ההלחנתי של שירי-פופ מערביים כאבני-בניין לגיטימיות לא פחות מזו שמציעה המסורת המוסיקלית המערבית.

· עם זאת, ניתן להצביע על קשר מסוים של אידיומים הודיים לשירים שעוסקים במצבי תודעה מורחבים (בין אם אלה נגרמים על-ידי סמי-הזיה או כתוצאה מתרגולים פילוסופיים-מדיטטיביים).

· יש חשיבות לעובדה שהמפגש הגדול של הביטלס עם המוסיקה של המזרח קרה דווקא בתיווכם של המוסיקה מהמסורת ההינדוסטאנית ושל הסיטאר. ישנם אלמנטים המשותפים למסורת זו ולמסורת של הרוק שאפשרו את קיומו של המפגש.

· ניתן להשוות את האוריינטליזם של הביטלס מבחינת האיכות והרצינות להטמעה של רעיונות מוסיקליים חוץ-מערביים אצל מלחינים כדביסי, בארטוק ומסיין.

שני קטעים לקינוח: שיעור סיטאר של ג'ורג' אצל ראווי שנקר, ויצירה משותפת של שנקר ופיליפ גלאס. בהצלחה לכולם!

החיים כאקורד מוקטן

2010-11-21T23:12:00.009+02:00

ימים קשים עוברים עלינו.

אנחנו נולדים וגדלים, יוצאים לדרכים לא מוכרות ולאתגרים שהעולם מציב בפנינו. לרוב אנחנו לא מתעכבים יותר מדי על הסיבות שבעקבותיהן הגענו למקומנו הנוכחי, אלא פשוט מנסים למצוא מה היעד הבא. עד שמגיע אירוע יחודי בצורת יד אימתנית, כמו לויתן ענק שמתרסק עלינו מן האוויר. ואז מתחילות השאלות הקשות באמת.

איך מתמודדים עם דבר כזה?

קודם קרה איזה נס גדול. לא נס אחד, כמה נסים. כמה נסים היו צריכים לקרות ברצף מאוד מסוים, כדי שנהיה במקום שבו אנחנו נמצאים היום. זה לא מובן מאליו. זה אפילו מאוד לא-סביר. אבל ככה יצא. בעצם, שרשרת אינסופית של נסים היתה צריכה לקרות כדי שנגיע לכאן עכשיו. אבל לרוב אנחנו שוכחים את השרשרת הזו, מתעלמים ממנה, או מסרבים להכיר בקיומה.

ולא סתם. החיים נותנים לנו סיבות בלי סוף להתכחש להצטברות-האירועים-שלא-תיתכן-הזו. מכשולים בדרכנו, רגעים מעצבנים, מבואות סתומים, ימים מייגעים, דרכים עקלקלות, שעות דביקות, רחובות ללא מוצא, דקות שנמתחות, הליכות לאיבוד, שניות מתוחות, מרחבים עוינים, שנים מבוזבזות.

וקורה לנו שהקרקע נשמטת תחת רגלינו והזמן עוצר מלכת.

במצבי קיצון אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים בתוך שאלות קשות באמת. שאלות שאין עליהן תשובה. בשביל מה לקחנו חלק בשרשרת הנסים הארוכה הזו, למה ומדוע התאמצנו ושיתפנו איתה פעולה, אם כרגע נפל עלינו לויתן מהאוויר? מעוכים תחת כובד-המשא, אנחנו מתאמצים בשארית-כוחותינו לאסוף את השברים שפעם, לא כל-כך מזמן, היו אנחנו. זה נורא ואמיתי וכואב יותר מכל הטרגדיות היווניות, שלא קראנו אבל אנחנו מתכננים לקרוא יום אחד כשנתפנה לזה, ביחד. זה ממשי ומוחשי וצורב יותר מכל דרמה שנכתבה, הומחזה ונוגנה אי-פעם. מה הטעם בחיים? כמעט ולא היינו פה. היה חסר הרי רק קצת בשביל שהלויתן ימעך אותנו כליל ולא יותיר זכר. במקרה לגמרי נפגשו הורינו והחליטו להביא ילדים לעולם.

אולי מוטב היה שלא היינו נולדים, אם דנו אותנו לסבל כזה? קודם קרה איזה נס גדול - ואז נפל עלינו לויתן. וזה כואב. והנס שקדם ללויתן רק מעצים את הכאב.

המבוי הסתום, הכאב הדוקר, חוסר-הידיעה, אי-היכולת להתמודד, הייסורים המתישים, השאלות הקשות: כל אלה מובעים במוסיקה על-ידי אקורד אחד קטן. כל כך קטן שהוא מכווץ, קפוץ בתוך עצמו, דורש פתרונות שלא תמיד מגיעים. היצור המוסיקלי הזה הוא הספט-אקורד המוקטן.

לא אנחנו המצאנו את השאלות הקשות, ובטח שלא אנחנו המצאנו את הספט-אקורד המוקטן. אפילו מוצרט בכבודו ובעצמו לא המציא אותו, אבל הוא כבר ידע לחבר אותו לשאלות הקשות הללו כדי ליצור אצל הגיבור שלו, אידומנאו, פצע חשוף ומדמם, בור של רגשות אובדניים ואקורד כקרדום לחפור בו. מהדקה השלישית, ובמשך 20 שניות שלמות, מפנה אידומנאו לאלוהיו, נפטון, אל הים הלטיני, את שאלותיו הקשות והנוקבות ביותר: מדוע הצלת אותי מסערה בלב-ים, אם כעת מבקש אתה ממני להקריב לך את שאהבתי מכל?

זו תמצית הכאב, זו הטרגדיה היוונית שמצליחה להיות לפעמים כל-כך רלוונטית. אלה אותן שאלות שנשאלות משחר ההיסטוריה, ונותרות בלי תשובה. אידומנאו לא מבקש כאן את מותו, גם לא תובע נקמה מן האל. הוא דורש ממנו תשובה. בקשתו היחידה היא הסבר: מה עומד מאחורי השתלשלות האירועים? מה טעמה של שרשרת הנסים הזו?

תשובות אין לנו, אך אותו אקורד מוקטן, חריף וצורב שכמותו, דווקא ממנו נוכל ללמוד כיצד למתוח את גבולות הטראגיות. דווקא משום שהוא מתסכל כמבוי-סתום, כיוון שהוא תקוע בסופה של דרך-ללא-מוצא, ובגלל שהוא מתוח בסימטריה האכזרית המחלקת את האוקטבה למרווחים קטנים ושווים: מכל הסיבות הללו, דווקא הוא יכול לשמש כקרש-קפיצה לסולמות הצלה מרוחקים, למחוזות לא-נודעים, לפתרונות בלתי-שגרתיים. הוא מסמל את חוסר-הידיעה שלנו, את השאלה הקיומית שאין עליה תשובה אחת, נכונה ומוחלטת.

יוצאים לדרך

2010-11-01T09:26:00.011+02:00

בוקר.

בתרמיל רק מגבת וספר של ע. המילטון המגולל את סיפורה של המיתולוגיה היוונית כולה, מתורגם לעברית. שוב אני בן 7. זה קיץ ארוך וחם בקיבוץ שבאמצע הדרך בין באר-שבע ומצפה-רמון. אני שרוע על הספה בכוך שב'חדר' של סבתא שלי, בין שברי הכדים והמאובנים, ובחברת ראשו של שופן על הפסנתר השחור. בין שתיים לארבע אסור לעשות כלום. סבתא ישנה, והיא היתה מעדיפה גם אותי במצב דומה. כנראה שאם הוריי השאירו אותי לחודש שלם בקיבוץ וחזרו לחיפה, יש לזה סיבה. אני לא מסוגל להרדם בצהריים. לא עייף בכלל. בחוץ הדשא ירוק, השמש חמימה ונעימה והנדנדות קוראות לי, אך נאסר עלי לצאת לשחק בחוץ כדי שלא אפריע את מנוחת הצהריים של החברים.

אז היא נתנה לי ספר אחד ממדפיה העמוסים, אחד כזה שיהיה מספיק ארוך כדי שיקח לי לפחות חודש לסיימו – ובו המיתולוגיה כולה בעברית מודרנית, פשוטה וקלה להבנה. אודיסיאוס היה הגיבור המיידי שלי. גם יפה, גם חזק ואמיץ, והחשוב מכל – פיקח. מתמודד עם קיקלופים אימתניים מבלי להניד עפעף, ויודע לירות בחץ וקשת, כשרון שעד היום אני מעריץ. גם את אכילס אהבתי, אך את אודיסיאוס ממש ראיתי בעיני רוחי – הוא נראה כמו שלום חנוך בצעירותו, על העטיפה של 'סוף עונת התפוזים'. וכשרחץ במי-המעיין במצוות אתנה ולבש דמות של איש זקן, לא איבד מקומתו, והוא נראה כמו ששלום נראה היום, יותר מעשרים שנה אחרי תמוז.

כל מקום בו אני עובר

יכול היה להיות ביתי

יכולתי לחיות שם, להשתקע

יכלתי גם למצוא את מותי

על אם הדרך ישבתי לא פעם

ממתין לאיזה כוח-חילוץ

בא הביתה עוד מעט

הרי לא תעזבי אותי בחוץ

גם אני, באודיסיאות הפרטיות שלי, ישבתי לא פעם ולא פעמיים על אם הדרך. פעם אחת, טיול ממושך באירופה הוביל אותי, בדרך שכתבה את עצמה מראש, לאיי יוון, אף באי שמסופר כי בו חי ונקבר הומרוס עברתי. זה היה בחודש מאי, התהלכתי ברחובותיה הגשומים של ברלין האפלה, וידעתי למה נפשי נכספת – קצת אור-שמש ים-תיכוני. ביום בו נחתתי באתונה והתהלכתי במורד הרחובות התלולים, ראיתי את הים והרחתי את האוויר וידעתי שהגעתי.

פעם שנייה יצאתי, מעשה אלכסנדר הגדול, לכבוש את תת-היבשת ההודית. גם שלום בא איתי, ולא פעם היה הוא הכוחילוץ שלי. במסע הזה התוודעתי אל ראמה, גיבור-הקשת החדש שלי. הוא קורץ מאותו חומר ממנו עשוי אודיסאוס: נדודים, הרפתקאות, גבורה ויד בטוחה האוחזת בקשת. בין האיים גם אני הפלגתי. האם לחזור הביתה? ואולי להמשיך לטייל? אלו היו השאלות המנחות שלי בכל פעם בה עזבתי את מולדתי, באמתחתי כרטיס-טיסה בכיוון אחד ותוכנית כללית ופתוחה. עד כה התגלגלו הדברים כך שתמיד חזרתי בחלוף מחציתה של שנה. ורגע החזרה תמיד משמח, עמוס חיוכים וחיבוקים ומתנות.

אני בא הביתה.

אנשים חושבים שאני ממהר

2010-03-11T22:25:00.003+02:00

אנשים חושבים שאני תמיד ממהר. לפגישה, ללימודים, לעבודה, לאסוף את הארנבונים מהגן או סתם למקום אחר. אולי זה בגלל שאני תמיד קופץ ורץ, ומקפיד להעיף מבטים לחוצים בשעון-הכיס הסלולארי שלי. יותר משאני באמת ממהר לאנשהו, כבר נוצר לי מין דימוי של אחד כזה שתמיד ממהר. ואני מתאר לעצמי שהדימוי הזה נושא משמעות לא-מבוטלת עבור האנשים. אם הייתם מספרים להם שאתמול פגשתם אותי ובכלל לא מיהרתי, דווקא הייתי רגוע וישבתי איתכם לכוס תה, הם היו מתקשים להאמין לכם.

באמת שלא באשמתי, נוצר מצב שבו החיפזון הפך להיות שמי השני, ואני עצמי הייתי להתגלמותו. כשאתם נזכרים בי אני תמיד רץ וקופץ דרך שדה-דעתכם, בדרך-כלל מהאוזן הימנית לשמאלית (אבל לפעמים גם להיפך), ומשאיר אחרי חצאי-הבטחות ותותים שנופלים לי מהכיסים, בעוד אתם מנסים להדביק אותי, לעצור בעדי כדי שתוכלו לשאול אותי בפעם האלף לאן אני ממהר, ותמיד השיער שלי פרוע והפרווה קצת מרוטה והחולצה בחוץ והמכנסיים נופלים ואני מנסה להתלבש תוך-כדי ריצה ולסגור את התרמיל שלי בכף אחת ולהחליף שיר באייפוד בכף השנייה (פעולה שמאוד קשה לעשות עם כפות כמו שלי). אבל לא תמיד זה היה ככה.

אין דבר שאני אוהב לעשות יותר מלשמוע מוסיקה (טוב, חוץ מאת החברה שלי. ואולי גם חוץ מלאכול פרחים. אני מצטער שאני מנפץ כאן עוד מיתוס, אבל לא כל הארנבים להוטים אחרי חסה וגזר דווקא). פעם הייתי יושב כל היום במאורה שלי, נשען לאחור בכורסה האדומה ומאזין לתקליטים. בגלל שלא היו לי הרבה תקליטים, וגם לא היה לי כוח לקום כל פעם להפוך צד או להחליף תקליט, הייתי שומע כל תקליט 108 פעמים לפני שהייתי מחליף אותו. וככה התרגלתי להקשיב למוסיקה. נשמע לכם כמו מישהו שתמיד ממהר?

אבל בזמן האחרון העולם התחיל להשתנות. ראשונות הופיעו בזירה הקסטות, ולא הרבה אחריהן הדיסקים הדיגטליים. עכשיו כבר לא הייתי צריך לקום מהכורסה ויכולתי להחליף דיסקים עם השלט של המערכת, וגם לשמוע שיר מסויים בדיוק מההתחלה בלי להתאמץ ואפילו ב-Repeat. וזה עדיין היה נחמד.

ואז הגיע האינטרנט, והביא איתו את ה-mp3ים והנגנים הניידים והרינגטונים והאייפון והבלוגים שמעמיסים עלי כמויות מופרזות של מוסיקה, ואני כבר לא מצליח לעקוב. פעם הייתי צופה ב-MTV שעות עד שהייתי נתקל במקרה בקליפ שעוד לא ראיתי, שתפס את עיני ואוזני. היום אלבומים שלמים פשוט נוחתים לי על שולחן העבודה, לעתים מבלי שיזכו להאזנה מלאה אחת. כבר הגעתי לנקודה בה חשתי שאיני עומד יותר בעומס המידע, וכדי לנסות להספיק ולשמוע חלק מן השפע המוסיקלי שנהיה זמין כל-כך פתאום, התחלתי לרוץ אחריו. זה לא שאני באמת ממהר, אני פשוט מנסה להדביק את הקצב של העולם.

ואז בא מישהו (אני כבר לא זוכר מי זה היה) וסיפר לי שפעם, עוד לפני שהיו תקליטים, אפילו הרבה הרבה שנים לפני שמישהו בכלל חשב שאי-פעם יתאפשר לשעתק מוסיקה באמצעים מכאניים, היו מנגנים מוסיקה על כלי-קשת, כלי-נשיפה וכלי-מקלדת, וכותבים אותה בתווים כדי שאחר-כך יוכלו לנגן את אותה המוסיקה שוב. ואפילו היו להם הצגות מיוחדות עם המוסיקה הזאת שהם היו עושים, עם תסריט ותפאורה ותלבושות ותאורה. ועוד הוא הוסיף, שהמוסיקה הכילה אמירות חברתיות ופוליטיות הרבה לפני המאה העשרים, ואף שיוחסו לה כוחות מיסתוריים וקסומים בימי-קדם.

עכשיו הייתי בבעיה כפולה.

מצד אחד, ההווה שלי הולך ומתרחק ממני בצעדי-ענק, ואני מנסה להדביק אותו בריצה ובקפיצה. מצד שני, יש לי את כל ההיסטוריה (ועד כמה שאפשר, גם את הפרהיסטוריה) להשלים. אז הבנתי שכדאי לי מאוד להתחיל למהר קצת אם אני באמת רוצה להספיק לשמוע את כל המוסיקה בעולם. הזמן קצר והמלאכה מרובה. ומאז, תמיד כשאני בדרך מהופעה לקונצרט (או להיפך), או כשאני סתם הולך לי הביתה כדי לשמוע מוסיקה, אני עושה את עצמי ממש ממהר כדי שאנשים לא יעצרו אותי וישאלו שאלות-חולין שיבזבזו את זמני היקר, שעליו להיות מוקדש להאזנה למוסיקה בלבד.

המלחין האוסטרי יוזף היידן נתקל בשלהי סתיו 1772 בבעיה דומה. זאת אומרת לא בדיוק אותו דבר, אבל זה גם היה קשור למוסיקה. הוא עבד כמלחין וכראש התזמורת אצל הנסיך ההונגרי ניקולאוס אסטרהאזי, וכולם (היידן, הנגנים וניקולאוס) שהו באותו זמן בטירה המרוחקת של הנסיך (משהו צנוע בסדר-גודל של ארמון ורסאי, שבאותה צניעות אופיינית נקראה גם "אסטרהאזה"). בסתיו הנגנים היו אמורים לחזור למשפחותיהם שבעיר אייזנשטאדט, ואילו הנסיך, שהעדיף להשאר בטירתו על אף החורף המתקרב, עיכב את חזרתם המיוחלת.

כמובן שהדבר יצר תסכול רב בקרב הנגנים, שבצר להם פנו להיידן לעזרה. היידן שינס מותניו וכתב סימפוניה (מעשה שגרתי עבורו - הוא היה מחוייב על-פי חוזה לכתוב כל שבועיים סימפוניה חדשה, וגם בחגים ובאירועים מיוחדים), שבסופה הנגנים מסיימים לנגן את תפקידיהם בדירוג, קמים ועוזבים בזה אחר זה.

לחיזיון של התזמורת ההולכת ומתפוגגת, בשילוב עם האפקט של המוסיקה, הייתה כנראה השפעה פסיכולוגית משמעותית – בספרי ההיסטוריה נכתב כי מיד לאחר הקונצרט הודיע ניקולאוס לנגנים כי "הבין את המסר", ויום לאחר מכן חזרו כל הנגנים הביתה למשפחותיהם.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור של היידן וסימפוניית הפרידה? העניין העקרי הוא כוחה של המוסיקה להשפיע ולעצב את המציאות, ואמונתו הבוטחת של היידן בכוח זה. מעבר לזה אפשר לנסות לחשוב עד כמה השתנו (או לא) יחסי-הכוחות בין המוסיקאים ובין אצולת-הממון שמפעילה אותם מימיו של היידן ועד המאה ה-21.

בעקבות הארנב הלבן.

2009-12-23T23:56:00.004+02:00

אישה יושבת על מרבד מעופף בשיכול רגליים הידוע גם כ"ישיבה מזרחית". גבה זקוף, כתפיה נינוחות, שיערה מתבדר קלות ברוח האביבית. מבטה מרוכז בצג המחשב הנישא שעל ברכיה, שעל גבו מתנוסס בגאון תפוח נגוס, וצבעו לבן ותכול, כעין תמונת ראי לשמיים ולעננים הקלילים שברקע. חיוכה ממתיק סוד. ממקום מושבה היא חולשת על העולם כולו, שמיים וארץ, מתבוננת על התכונה שרוחשת למטה, ערים וכבישים, הרים וגבעות, בתים ואנשים, חיות ועצים.

Listen to her playlist.

בעוד היא משקיפה על הנוף החזותי של החיים במאה ה-21, האוזניות המכסות את אוזניה והמחשב אליו הן מחוברות חושפים בפניה את תוואי הנוף הצלילי של התרבות המודרנית. דיסקים ותקליטים נשמעים באוזניה ללא הפוגה. סרטי-קולנוע וסדרות טלוויזיה, תשדירים ופרסומות מוקרנים על המסך בזה אחר זה וגם בו-זמנית. אולמות קונצרטים ואצטדיונים, קרנות-רחוב וחדרי חזרות, עליות-גג ואולפני-הקלטות, פותחים את דלתותיהם בפניה. דבר אינו חומק מעיניה ומאוזניה הבוחנות. ברשת הכל שקוף וברור, כל הקשרים וההקשרים מדגימים עצמם לפניה, הציטוטים קופצים לעיניה מתוך המסך ומחייכים אליה בעודם מסבירים את מקורם ומפרטים את גלגוליהם. זמרת סופרן שרה אריה דה-קאפו שהופכת לנגד עיניה למבנה של שיר הפופ המודרני, סוגות וסיווגים נשזרים זה בזה למלאכת-מחשבת של מוזאיקה לירית ואינסטרומנטלית.

היא מרפרפת כלאחר-יד בתוכניות של התזמורות המובילות בארץ, ונתקלת במילה המוזרה "קלאסיקל". "מה זה קלאסיקל?" היא שואלת את עצמה. תחת הסעיף הזה חוזרים ושבים בכל התזמורות אותם שמות: מוצרט, רוסיני, בטהובן, ורדי, גרשווין, שטראוס. "למה זה קל?" - היא תוהה לעצמה. האם זה קל בגלל שהמאזין צריך לעבוד קשה פחות, כיוון שהוא מקבל שברי יצירות, פרקים בודדים או חלקים מהם, במנותק מהקשר של יצירה שלמה וארוכה יותר? האם קל משמעו "לא כבד"? קלאסי-דיאט? קלאסי-לייט? ללא שומן טראנס? איזה אינטרס יש לתזמורות להעלות תוכניות כאלו? ומה זה בכלל קלאסי? בספרי הלימוד הישנים למדה היא כי התקופה הקלאסית מזוהה עם המחצית השנייה של המאה ה-18, אך מצד שני בשיטוטיה ברשת נתקלה בביטוי "מוסיקה קלאסית" בהקשר של מוסיקה מהמאה ה-16 ועד סוף המאה ה-19, ולפעמים אפילו בהקשר המרחיק אל תוך המאה ה-20.

למטה על האדמה היא רואה נער צעיר רץ אחרי ארנב לבן.

הנער רודף אחריו מהר ככל שעולה בידו. ניכר כי הארנב ממהר למקום כלשהו, וודאי לפגישה שנקבעה זה מכבר. הארנב כמו נבלע בצלע ההר ונעלם מעיני האשה, והנער אחריו. עולמו של הנער התהפך עליו. הוא נופל כעת במורדו של בור, עוצם את עיניו ומחכה למכה שתגיע בסוף הנפילה, אך היא מבוששת לבוא. "הלו, תתעורר!" - הוא שומע את הארנב צועק לו מלמטה. הוא פותח את עיניו, עדיין בנפילה, ומבחין כי אור אדום וחמים עוטף אותו מכל עבריו. הנער שומע נגינת פסנתר חרישית, אך אינו מצליח לזהות את מקור המוסיקה. נדמה לו כי הוא שמע כבר את המנגינה הזו פעם, אך היכן?

תמונות מתערוכה מתחילות להופיע על קירות המערה, והנער מתבונן בהן בעת שהן חולפות על פניו, משאירות אותו מתחתיהן ומתקדמות מעלה לכיוון הפתח שבמאורת הארנב. הנער מנסה לקלוט את המירב מתוכן התמונות שמופיעות, מתחלפות ונעלמות ללא הרף. חלק מהתמונות הן למעשה קטעי סרטים, חלק מהן עטיפות אלבומים ישנים, חלקן תווים ופרטיטורות וחלקן פרסומות למשחת-שיניים. הנער מצליח להושיט את ידו וקוטף את אחד האלבומים שתלויים בתערוכה שבמנהרת הארנב.

האלבום הראשון של שלמה גרוניך, "למה לא סיפרת לי?!", הנפתח בשיר "אל נא תלך", מישיר מבט אל הנער מתוך כף-ידו. שלמה גרוניך מנגן בפסנתר את הפרלוד הראשון בדו מאז'ור של י.ס. באך מתוך הספר הראשון של הפסנתר המושווה, ומעליו שר את מילותיו של המשורר ההודי ראבינדראנאת טאגור המתורגמות לעברית. בליווי קצוב של גיטרה באס חשמלית ומערכת תופים מודולרית, אשר לפרקים ניתן לשמוע בו חיתוכים של סרט ההקלטה היוצרים מעיין עוויתות בציר הזמן, ובקישוטים של חלילים המרחפים ממעל, הופך הפרלוד הראשון לתחינה הזויה של האמן אל המאזין, אל אהובת לבו, אל אלוהיו – שלא יזנחו אותו, שלא ילכו מעמו בטרם יזכה האמן להציג את המרחבים המוסיקליים והאומנותיים בהם הוא מטייל – ביניהם מוסיקה "קלאסית" מתקופת הבארוק המאוחר, מוסיקה חסידית, פסיכדליה נוסח "פינק פלויד" ו"חיפושיות הקצב", ספריו של אריך קסטנר ועוד.

עם חלוף השנים, תהרהר לעצמה האישה על המרבד, שכעת נוכל לכנותה בשם שירה, תהפוך הקלאסיקה הפסיכדלית לפסיכדליה קלאסית, וגם האלבום הראשון של גרוניך, שגרר ביקורות זועמות והאשמות בפלגיאריזם כשיצא לאור לראשונה ב-1971, נכנס זה מכבר לרשימות סיכומי העשור/המאה/האלף/השישים שנה למדינה כאחד האלבומים המשפיעים והחשובים בעולם המוסיקה הישראלית הפופולרית. "אני לא כל-כך אוהבת את הביטוי הזה, 'קלאסיקל'." היא נזכרת במאמר של אחד ג'יימסון, שחוץ מלקשקש על אסכולת פרנקפורט, גם ניסה להגיד שכיוון שה"גבוה" וה"נמוך" שבתרבות, ה"קל" וה"רציני", קשורים זה לזה בקשר אמיץ, הרי שכל ניסיון להפריד ביניהם הינו שרירותי ומלאכותי. "קלאסיכאן ועכשיו," היא מהרהרת בראשה, הופכת בביטוי ומשנה אותו, לא לפני שתתעכב מעט על מנגינת ההברות שבו, "עשוי להיות מתאים יותר."

לפתע החלה גולשת מבלי משים על גלי מחשבותיה, מפליגה למחוזות לא-נודעים. בעודה שומעת יצירה דרמטית מאת ארנולד שנברג, החלה מהרהרת בהיעדרה של השפה הטונאלית מן המוסיקה האומנותית של המאה ה-20, זו הנחשבת "גבוהה". איזה מזל, חשבה לעצמה, שחוסר-היכולת של המוסיקה האומנותית המודרנית לתקשר עם רוב קהל חובבי המוסיקה, הבריח אותם הישר אל זרועותיה של המוסיקה הפופולרית, הקלה, ה"נמוכה". בזכות ה"משבר הטונאלי" זכתה השפה הטונאלית להמשיך ולהתפתח במסגרות נוקשות פחות מאולם הקונצרטים, ונפתחו אופקים טונאליים חדשים שלא נודעו לפני המאה העשרים. במובן זה, הרהרה, המוסיקה ה"קלה" של המאה העשרים, על שלל סוגותיה, היא-היא ממשיכת דרכה האמיתית של המוסיקה ה"גבוהה" שנוצרה במאות שקדמו למודרנה.

"נו, תתעורר כבר!" מרעים הארנב בקולו על הנער. "הזמן קצר והמלאכה מרובה!" פוסק הארנב אי-שם ממעמקי הבור שמשתרע מתחת לנער. "אנחנו צריכים לעבור עוד דרך כל ההיסטוריה מהסוף להתחלה, ואתה מתמזמז לי שם עם באך וגרוניך! באמת! אין לי זמן לשטויות הללו!" הנער מרגיש חבטה בראשו, ונוכח כי זהו ספר שפגע בראשו. צרורות נוספים של דפים, מאמרים וספרים עושים את דרכם אליו במהירות. כנראה שהארנב החליט לעזור לו להשלים כמה פערים פדגוגיים קריטיים דווקא תוך כדי נפילה, וכך חולפים על-ידו, ולעתים אף פוגעים בו ממש ספרים עבי-כרס לרוב, וגם תערובת של חפצים אקראיים כמו סדן, גלובוס, חבילת קלפי-משחק וחלילית-עץ עתיקה.

"אתה לא מבין שכל מה שאתה רגיל לקטלג תחת ההגדרה של 'תרבות', כל יצירות ה'אמנות' של הדור שלך, אינו אלא מוצר סדרתי וחסר-הילה?!" צועק הארנב לעבר הנער, בעודו משליך לעברו כרך עבה מכתביו של וולטר בנימין. "העתקים של העתקים, צללים חיוורים של המורשת המפוארת של מה שהיה ואיננו עוד!" הארנב גונח בעודו מסמיק ומתאבל מעצם המחשבה על אובדן ההקשרים המקוריים של המוסיקה המערבית. סבלנותו של הנער החלה פוקעת. "קודם כל, אדון ארנב יקר, אני אשמח מאוד אם תפסיק לנסות להרוג אותי עם כל הספרים שאתה משליך עלי!" אמר הנער, למרות שברגע שסיים להגות את המשפט התחיל להרהר בייתכנות העובדה שבעוד הוא והארנב נופלים מטה-מטה במהירות קבועה (על-פי מיטב ידיעתו), הרי שהספרים עפים במהירות השווה לזו שלהם לפחות אך בכיוון תנועה הפוך מזה שלהם. זה היה נראה לו מוזר, אך הוא זנח את המחשבה הלא-מועילה הזו וחזר לדבר אל הארנב. "חוץ מזה, מי אמר שאובדן-ההילה זה דבר רע? אולי זה פותח שער לאפשרויות חדשות שלא היו קיימות בעבר?"

לפני שהספיק הנער לסיים את דבריו עקפו אותו בטיסה שלוש ואלקירות חמושות מכף רגל ועד ראש בשריון מוזהב, בפיהן חצוצרות מוזהבות גם-כן, והתקדמו לכיוון הארנב בעודן משמיעות את התרועה המפורסמת המבשרת על מעופן. "הינה, קח את ואגנר בתור דוגמה," המשיך הנער, "אתה לא חושב שהוא היה שבע-רצון לראות איזה שימוש קולנועי עשה קופולה במוטיב הואלקירות שלו? תנסה להזכר בסצנה הזאת רגע. המסוקים עפים בדרך לכפר הוייטנאמי הזה, מוכנים לתקיפה, והקולונל המוטרף מתחיל להשמיע את הקטע הפותח את המערכה השנייה של 'הואלקירה'".

"אתה יודע מה הבעיה?" קוטע אותו הארנב, "שרוב האנשים לא יודעים שאת המוסיקה הזו כתב ואגנר, או שהיא מייצגת את מוטיב מעופן של הואלקירות, או שהיא הייתה חלק מאופרה שהיא בעצמה חלק ממחזור אופרות. רוב האנשים עשויים לכנות את הפראזה המוסיקלית הזו 'אפוקליפסה עכשיו'. זאת המשמעות של אובדן-ההילה. וחוץ מזה, נראה לי שואגנר לא היה מתלהב מההקשר האמריקאי שקיבלה המוסיקה שלו".

"בסדר, לא התכוונתי שהוא היה מרוצה מההקשר הפוליטי," ענה הנער, "אלא יותר מהביום המעולה של הסצנה, מהצילומים המרהיבים של המסוקים כואלקירות על רקע השמש והעננים, ומהרעיון העוצמתי של המוסיקה הריאלית הבוקעת מן הרמקולים שבמסוק, עם כל המטען הקודם שהיא נושאת עמה. אין ספק שלא צריך להכיר את ואגנר כדי להינות מן הסרט, אך לדעתי האמירה בסצנה המדוברת מתחזקת ומתחדדת, כמו נטענת בערך-מוסף, עבור מי שכבר מכיר את "הואלקירה", בזכות הציטוט המוסיקלי, כאשר אין ספק שהמצוטט עצמו השפיע בצורה מכריעה על עיצובו המוסיקלי של מה שאנו מתייחסים אליו היום כאל 'פס-הקול' של הקולנוע".

"סתום כבר!" צעק הארנב על הנער בעודו משליך עליו חצוצרה מוזהבת. "סיימתי את עבודות החפירה במערה שלי לפני שנים רבות, ועל-כן אין לי צורך עוד באנשים המרבים לחפור! עוד רגע גם תנסה להוכיח לי שז'אק לוסייר הוא גילגול-נשמתו של באך, ושהרעיון שעמד לראוול לנגד עיניו כשכתב את הבולרו שלו היה כיצד יוכל לסייע לחברת יוטבתה למכור שוקו!"

הנער הצליח לתפוס את החצוצרה, ובעודו נזכר בשיעורי החצוצרה שקיבל בילדותו, החל לנגן נושא מתוך "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. סוף-סוף הצליחו תקיעות החצוצרה לגבור על פטפוטו הבלתי פוסק של הארנב ולהשתיק אותו. צלילי החצוצרה הדהדו לאורכה ולרוחבה של כל המערה, ולפתע קירות המערה כמו נעשו שקופים כשצלילי החצוצרה פגעו בהם. שירה החלה לשמוע בראשה את תקיעות החצוצרה, כאילו היה הנער נופל דרך ראשה ומנגן במרכזו. הנושא בעל האופי ההרואי-דרמטי החל להציק לה בנסותה להזכר מהיכן היא מכירה אותו. ככל שהתאמצה יותר, קירות המערה נעשו שקופים יותר. ראוול? מוסורגסקי? קית' אמרסון? אולי בכלל ראתה את הנושא מצוייר או כתוב במקום כלשהו? אולי צעדה דרך אכסדרה עתיקה שהכילה אותו בין קשתותיה?

שירה הורידה את האוזניות מאזניה, אך הנושא לא חדל מלהדהד בראשה והיא החלה נעשית עצבנית. הנושא המשיך בשלו, בלי הפוגה, חוזר ושב ונשנה, כל פעם כמו ביתר עוצמה ובמשנה-תוקף. הטירוף החל מפעפע וגועש במרכז ראשה, מתנפח ומתדפק על השערים הקבועים בגולגלתה אל העולם החיצון. "ד-------י!" פרצה זעקת שבר מגרונה, ובאותו רגע קרו שני דברים: נגינת החצוצרה פסקה, ונפילתו של הנער נבלמה באחת על-ידי מרבד הקסמים של שירה.