Stop

זהו. 

אחרי 4 שנים נחמדות בבלוגר, ובעיקר בגלל שבשנה האחרונה נעשה יותר ויותר קשה לאמבד פה קליפים מיוטיוב (ובאורח פלא באתרים אחרים אין את הבעיה הזו), החלטתי לארוז את מטלטלי ולהעביר את הבלוג שלי דירה. הבית החדש שלי בוורפרס מרווח יותר, יש בו יותר כיווני אוויר, ובעיקר, הוא נראה הרבה, הרבה יותר טוב. כל מה שכתבתי כאן בבלוגר עד היום עבר איתי גם לביתי החדש, אם כי ישנן פה ושם כמה בעיות עם מרווחי השורות, יישורי התמונות וכו'. אי לכך ובהתאם לזאת כל מה שכתבתי עד היום גם ישאר פה לדיראון עולם על מדפי האחסון של האינטרנט, בגלל שפה זה נראה יותר טוב, לעת עתה. זהו. בואו לבקר אותי בבלוג החדש, שהוא בעצם אותו בלוג בשינוי אדרת.

צ'או >:-)

Mashup

מאשאפ היא יצירה מוסיקלית המורכבת מהתכה וערבוב של הקלטות של שני שירים שונים או יותר. ככזאת, המאשאפ הינה סוגה פוסט-מודרנית מובהקת, בשל השימוש בחומר קיים הנעשה בה, הערבוב בין סגנונות, זמנים ותקופות המתקיים בה, והסוגיות שהיא מעלה בנוגע למעמד היוצר ומיקומו. לא מפתיע, אם כן, שהמוסיקה המלווה את הקדימון לסרטו האחרון של טרנטינו - 'ג'אנגו' - הינה מאשאפ בין שיר מוכר של ג'יימס בראון, סנדק הפאנק ובין קטע ראפ של טופאק שאקור (ויש גם גרסה ערוכה מצויינת עם המילים). כי טרנטינו הוא לא רק ה-במאי הפוסט-מודרני בהא הידיעה: שני סרטיו האחרונים, 'ג'אנגו' ו'ממזרים חסרי-כבוד', הם בעצמם סוג של מאשאפ - מאשאפ בין עולם הקולנוע והמציאות ההיסטורית, אותה מנסה טרנטינו לכתוב-מחדש. 

ב'ג'אנגו' טרנטינו משחק עם דמותו של ישוע, המשיח הנוצרי, כגבר שחור. כמו תמיד אצל טרנטינו, הבחירה בג'יימס בראון ובטופאק היא מקרית ולא-מקרית: הוא יכול היה לבחור מתוך רשימה ארוכה של גברים שחורים שהתקרבו אל פסגות האל-מוות במאה החולפת, אך נדמה שהבחירה בקולו של טופאק - אותו קדוש מעונה שהוקרב על מזבח סכסוך כנופיות ההיפ-הופ הגדול של שנות ה-90 בין החוף המזרחי והמערבי של ארה"ב - מבטאת היטב את רחשי ליבו של ג'אנגו. מלבד העובדה המצמררת שבמילות השיר חוזה טופאק את מותו-שלו, הרי שלמילים רבות המופיעות בשיר - live eternally, reincarnation, prophecy, destiny -  אסוציאציות דתיות, ובאופן ספציפי, נוצריות. ג'אנגו, בדומה לטופאק, הינו Untouchable: נצר לגזע חדש של בני-אלים המתקיימים בדמיון התרבותי הקולקטיבי, באיזור הדימדומים שבין ההיסטורי והמיתולוגי.

Déjà-ouï*

תמונה ראשונה

ארנב צעיר, נגיד בן 17, קונה בעשרה שקלים דיסק ובו אוסף של קטעי מוסיקה אלקטרונית מיד שניה, בג'אנק או אולי באוזן השלישית. על הקופסה השקופה מודפסים שמות הלהקות והקטעים, הכל רימיקסים של רימיקסים, וקשה לקרוא את שמות הלהקות. הארנב יושב שעות על גבי שעות בחדרו שבבית הוריו, בלילות, ומקשיב לדיסק במערכת סטריאו עם מגש משולש מתוצרת JVC שאינה עולה יותר מ-200$. החדר נראה קצת מוזר, צר וארוך וחלון ענק פעור בצידו הארוך וסורגים לבנים המתפתלים באמצעם קבועים בו. קירותיו מכוסים תמונות צבעוניות ורצפתו בגדים ומזרונים וכריות. אפשר כבר לחוש בניחוח דק ועדין של קטורת מן המזרח. המוסיקה נפרשת לאט, בלולאות סגלגלות העוטפות את זוג האזניים הארוכות, מרדימה, מרגיעה, משככת, פותחת את הלב. הלולאות נפרשות החוצה, ממריאות למעלה, יוצאות מהחלון, מעבר לאלון הענק, מחייכות ברכה לירח, להר ולים, וממשיכות הלאה. 

תמונה שניה

בחלוף שבע שנים, אותו ארנב ממש, יושב בחדרו שבביתו על צלע ההר, מוקף בצמרות אורנים ריחניים, בכריות צבעוניות ובשקט המופרע מדי פעם בקריאות העורבים הנפרדים מן השמש השוקעת. בימים מקפץ הארנב בדרכו לרחוץ בים ובחול, ובלילות שוקע הוא אל תוך אוקיינוס האפשרויות שנגלה מבעד למסך הרשת. מוסיקה, ידע, ספרים, סרטים - הכל מכל הבא ליד. הארנב הופך לספוג וקולט ומקבל ומתמסר ומתרחב וסוחט עצמו לדעת וסופג עוד ועוד ועולה על גדותיו אך כלום לא נשפך, הכל נשאר, מוחזק ומקופל בתוך מרחב תודעתי אינסופי שמארגן עצמו מחדש ללא הרף כדי להכיל עוד ועוד. מדי פעם הוא מגיח מן החדר כדי להכין לעצמו או לאחרים סלט, ואז שב וחוזר פנימה. לא אחת קורה לו שהוא נתקל במנגינה מוכרת, כה מוכרת, היכן שמעה בעבר?

תמונה שלישית

שבע שנים נוספות כמעט וחלפו להן מבלי שהרגשנו בכך, והארנב שלנו כבר אינו תמים. הוא יוצא למסיבת-ריקודים באיזור סואן ומסוכן בעיר הגדולה. כמעט לבדו, הוא חש מאויים ונדחק לפינה, מבטים מפחידים דוקרים בעורפו וחומדים את פרוותו הרכה והנעימה. ואז, כשהכל כבר נראה כמעט אבוד, פתאום הוא רואה אותה. יותר נכון, שומע אותה.

והוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא יודע - לא חושב, לא נדמה לו, לא אולי - הוא יודע ללא ספק שהוא כבר שמע את המנגינה הזו בעבר, שהוא כבר ראה אותה, שהוא בעצם מכיר אותה. מכיר אותה כל כך טוב, כפי שהוא מכיר את עצמו ממש. מכיר אותה מהרגע שעמד על דעתו. הוא יודע שזאת המנגינה שהוא תמיד רצה, שהוא תמיד חיפש, זאת המנגינה שתגאל אותו, שתציל את חייו, שתביא לו אושר ושמחה ואהבה. זו המנגינה שתשחרר אותו מן המשאות הכבדים שהוא סוחב על כתפיו ובליבו. הוא ארנב חופשי כעת והוא יוצא לדרך חדשה, ולעולם לא יפחד שוב מדבר בעולם. ועוד דבר הוא יודע, שלמרות שהמנגינה היתה עמו מאז ומתמיד, הרי שהוא נתקל בה כבר פנים-אל-פנים בעבר, אך היא הסתתרה מפניו והוא לא זיהה אותה. אבל היכן? ומתי?

(התמונה באדיבות The Drawing Hands)


תמונה רביעית

בנעוריו היה הארנב פחות בררן. היה שומע את מה שמשדרים ב-MTV, מסתובב בלילות עם החברים מהשכונה ולובש בגדי כדורסל כי זה מה שכולם עשו. הוא תמיד העדיף רוק אבל בסוף שנות ה-90 הרוק כבר היה מין בסכנת הכחדה, ועל הנישה האקולוגית שלו החלה להשתלט המוסיקה השחורה. הוא נהג במידה מסויימת של חשדנות וספקנות כלפי המוסיקה שרוב חבריו אהבו מאוד, אבל מוסיקה היא מוסיקה, ונסתרות דרכיה. והמנגינה המיוחדת הזאת, שעתידה להיות, כעבור שנים, מפתח למנעול ליבו, מצאה את דרכה אליו כשעוד היה קשה ובוסרי. כדרכן של התגלויות המגיעות מעולמות אחרים ורחוקים, המצויים מעבר להשגתנו, וכמו אז גם עכשיו, היא הופיעה מולו בצורה שתאמה את רמת הבנתו באותו זמן, ואת היכולת שלו להפתח אליה ולהכיל אותה.




* Déjà-ouï - משהו שנדמה שנשמע כבר בעבר, בדומה ל-Déjà-vu, כאשר הנשמע (ouï) מחליף כאן את הנראה (vu).

Home is wherever i'm with you

בית: גג. קירות. דלת. חלונות. כיווני אוויר ומרפסת. מטבח. סלון. צנרת, גז, חשמל, ביוב. 

אבל גם: בית-פזמון. בתי-שיר. בית ראשון, בית שני. בית לא עוזבים. בית עוזבים בשביל לחזור. מגרש ביתי. אל-ביתי. 

יותר מהכל, מה שמשותף לבית החומרי ולבית המוסיקלי הוא עניין של הרגשה: Home is where the heart is.

במוסיקה, כמו בעולם האמיתי, המקום בו מרגישים בבית הוא זה שמעניק תחושות של יציבות, איתנות, הגנה. מקום מוכר. במוסיקה המערבית זרמי צלילים בודדים מתמזגים יחדיו לכדי מערבולות אקורדים הסוחפות את האוזן. ישנו אקורד אחד ויחיד, לעתים רחוקות שניים, המהווים קרקע בטוחה, אי של יציבות בתוך אוקיינוס הקולות הכאוטי: הטוניקה. במוסיקה המערבית הקלאסית אקורד הטוניקה הוא שפותח וסוגר כל יצירה מוסיקלית וכל משפט מוסיקלי. הוא הראשון והאחרון, האלפא והאומגה, המוציא והמביא, ואין עוד מלבדו. בלעדיו אין התחלה ואין סוף: אם יושמט בזדון ממקומו הקבוע בסוף הפראזה המוסיקלית, הרי שגם לאוזן "בלתי מיומנת" תשמע הפראזה "חסרה", "לא-שלמה", "קטועה". אך אלף מילים לא ישתוו לדוגמה אחת. בסונטה הקלילה של מוצרט סומנו לנוחותנו כל הטוניקות באמצעות איור של איש מחייך והספרה הרומית I:

אחת הסיבות לכך שהמוסיקה הזו זכתה לשאת את הכינוי "קלאסית" היא שבמוסיקה הזו הטוניקה, כלומר, הבית, המקום הבטוח והיציב, תמיד נמצא במקום בו הוא אמור להיות, בתחילתו ובסופו של כל מבע מוסיקלי. ניתן אף להרחיק לכת ולומר שההיררכייה בין האקורדים השונים, והטוניקה בראשם, המצויה במוסיקה שנכתבה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-18 משקפת את ההיררכייה החברתית שהתקיימה באירופה באותה תקופה, את "הסדר הישן והטוב". כשהעולם מאורגן כמו חנות חרסינה אין מקום לספקות, למוזריות, לחריגות, לאי-וודאות ולדו-משמעות.

במרוצת השנים החלו נפערים סדקים בקירות של אותו "סדר ישן", ודרכם החלו אט-אט להכנס מכרסמים קטנים, טיפות גשם החלו דולפות מן התקרה, ויש שציפור תועה התעופפה פנימה מבעד לחלון פתוח למחצה. מאתיים שנות מוסיקה חלפו, והרבה מן המוסיקה בעולם כבר אינה מקפידה על פי כללי הסדר הישן. במאה ה-20 יש שמיקומו של הבית משתנה. האיזורים היציבים במוסיקה חדשה לא תמיד נמצאים במקומות הצפויים. לפעמים נתקלים בבית בודד על גבעה הצופה אל ערבות פראיות, לעתים בנוים בתים רבים בסמיכות זה לזה על מדרונו של הר תלול, ויש ששני אקורדים אף בוחרים לדור ביחד בבית משותף. לשאלות המתעוררות בנוגע למיקומו של הבית מציעה המוסיקה של המאה ה-20 תשובות רבות ומגוונות, אך אף אחת אינה 'נכונה' וחותכת כמו זו של המוסיקה הקלאסית. נסו לשאול את עצמכם (שוב: אין תשובה אחת נכונה) היכן נמצאים האיזורים היציבים בשירים הבאים.

• שני מגדלים מרחפים בשמים
• בית רועד

• :Home is wherever

Where Thou art — that — is Home —

Cashmere — or Calvary — the same —

Degree — or Shame —

I scarce esteem Location's Name —

So I may Come —

What Thou dost — is Delight —

Bondage as Play — be sweet —

Imprisonment — Content —

And Sentence — Sacrament —

Just We two — meet —

Where Thou art not — is Woe —

Tho' Bands of Spices — row —

What Thou dost not — Despair —

Tho' Gabriel — praise me — Sire —

Emily Dickinson

שני ברושים

שני ברושים לבד

אל מול צומת עמוסה

רכבת קלה

זה מתחיל בנקודה על המפה. נקודה לא אקראית, לא מקרית בהחלט. נקודה שבחרתי בשל קירבתי אליה, בשל קירבתה אלי. נקודה בה אני עובר לפחות פעמיים ביום, ולרוב הרבה יותר. אני מכיר אותה היטב, יודע איפה היא ומה יש בה. לפחות בערך. בגלל שאף פעם לא הייתי ממש בנקודה עצמה, אלא רק חלפתי על פניה בדרכי לקניות בשוק שמחוץ לשער שכם או בחוזרי על אופני מהר הצופים. בגלל שלרוב אני כל כך ממהר, לא הספקתי מעולם לעצור לרגע, להעפיל ממש אל תוכה, להתבונן היטב בתוכה ואל מחוצה לה, ולהרהר. 

עד היום. 

היום, קצת לפני השקיעה, חמוש במצלמה דיגיטלית, עצרתי וטיפסתי אל מצפור תומר, מעין מרפסת המשקיפה אל אחת הצמתים העמוסות ביותר בירושלים, המפגישה את רחוב הנביאים עם דרך חיל ההנדסה. מן הקצה של ירושלים המערבית ניתן לראות צומת עמוסת רכבים מכל הסוגים: מכוניות, אוטובוסים, משאיות, ניידות, אופנועים, מוניות, עגלות ואפילו רכבת קלה אחת. נהר שוצף של תחבורה מפריד בין מזרח ומערב: שלושה נתיבים הנוסעים דרומה - אחד מהם נבלע במנהרה הנפערת בהר, פסי רכבת כפולים, שני נתיבי מכוניות נוספים הנוסעים צפונה, ולאחריהם תחנת האוטובוסים המרכזית של מזרח העיר ושני נתיבי כביש נוספים. קצת לפני השקיעה התנועה עמוסה וסואנת, הרמזורים מכתיבים את קצב פעימות הצומת, צופרי המשאיות ושירת הסירנות מנגנים את המולת סוף היום המלווה את צעדיהם של הולכי-הרגל בנסותם לחצות את הנהר הרחב.

כשמטפסים אל תוך המרפסת ומתבוננים בתוכה נגלה לעין עולם שלם. העולם הזה נמצא שם כל הזמן, תמיד מחכה לאנשים שיבואו בשעריו ויהנו משלל המראות, הריחות והקולות שיש לו להציע:

• צמד ברושים המדשדשים בשלוליות שתן

• פלסטיק

• ברזיה שאינה עובדת ובתוכה שברי בקבוק זכוכית

• ירח מתמלא ניבט מבעד לענפי הברושים

• תמונה יפנית של ענפים עירומים המסתירים רכבת חדישה

• ואם מסתכלים טוב, מבעד לדקלים, ניתן לראות את הכיפה המוזהבת

גם אני חוצה את הצומת הזו. לפחות פעמיים בשבוע, פעמים רבות יותר, אני שם פעמי אל עבר השוק שמחוץ לשער שכם כדי לקנות פירות, ירקות ופיתות. יותר טעים, יותר קרוב, יותר זול מלקנות במערב העיר. לא מזמן נבטה בי ההכרה שאני עושה קניות במקום שאיני דובר את שפתו, שמראם ומנהגיהם של תושביו שונים בצורה ניכרת מאלה שלי - מקום שהוא למעשה, ואולי בעתיד אף להלכה, "חוץ לארץ" לכל דבר ועניין. בינתיים, השמש שוקעת והיום יורד, והאנשים ממשיכים לחצות את הנהר ממערב למזרח וממזרח למערב ללא הפוגה. בעוד כמה שעות המולת היום תתפוגג אל צרצורי הלילה הקריר, והעיר תוריד הילוך, לפחות עד הבוקר הבא. 

שני ברושים לבד

מתבוננים מזרחה

העתיד קרוב

Remix

יש עניין כזה שהכל נתהפך ל-remix. כן. 2012 זה כאן ועכשיו, אנחנו חיים כבר בעתיד, וסוף העולם, אם הוא לא התרחש כבר בלי ששמנו לב, חזקה עליו שיגיע. אבל זה עתיד ישן, עתיד שכבר נחווה, אנחנו נוסעים במהירות מופרזת במכונית שתיבת ההילוכים שלה תקועה ב-déjà vu. בהתאם לכך, ההרכב המושמע ביותר במאורה בשבועות האחרונים הוא הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. אמני פרפורמנס קונספטואליים שמתכתבים עם הגיאולוגיה של תרבות הפופ? ראפרים זולים וצעקניים? ילדים משועממים מהשכונה? סתם סטלנים? התקשורת קצת מתקשה להחליט. לא שזה מפריע להם. בכל מקרה, זה נשמע קצת מוכר, לא?

אז צללתי השבוע ללופ משלי. מסתובב במאורה הלוך ושוב, רוקד ושר לעצמי, עובד על הפלואו ומשייף את המבטא הדרום אפריקאי, ובעיקר, עסוק בלא להיות בטוח שעכשיו לא 1997. תקוע בתוך מה שכבר התרחש, עצי האורן של עיר הקודש מתערבבים באלה של עיר הנמל, הצלילים מתערבבים ומתמזגים, שברי הזכרונות צפים ועולים: מעורפלים, מקוטעים, לא ברורים. אין לי שום דרך לדעת מה קרה באמת ומה רק חלמתי. המציאות של האתמול הופכת כבר היום לחלומות בהקיץ שלא ברור אם התגשמו  או נמוגו. déjà vu.

בדבר אחד אני בטוח: ב-1997, בעודי מנתר כאחרון הארנבים הצעירים, הטעם המוסיקלי שלי היה קצת יותר מצומצמם ומוגבל ממה שהוא היום, כלומר, שמעתי בעיקר להקה אחת שנקראה The Prodigy. אני זוכר לילות שלא נגמרים בנסיונות ביטבוקסינג נואשים בגנים ציבוריים, אני זוכר חורף קר ב"מועדונים" מפוקפקים בעיר התחתית, אני זוכר דיסקים צרובים מאותה עיר תחתית, אתרי אינטרנט עם טקסט (!) כשכל הקונספט הזה עוד היה חדש. אני לא בטוח, אבל נדמה לי, שהיה גם נסיון גרפיטי כושל במרכז המסחרי, ואני בוודאי מדמיין, או זוכר חלום מעורפל, כשעולות בראשי תמונות מהופעה חיה מול קהל גדול ורב ביום חם של חודש מאי. אני זוכר את תחושת הציפייה כשישבתי לילות שלמים מול MTV, מחכה שישדרו כבר את הקליפ החדש וה"שערורייתי" של הלהקה האהובה עלי:

אולי בגלל הגסות הבוטה שלו, הקליפ הזה מצליח לדעתי להשאר רלבנטי גם היום. אל תבינו אותי לא נכון: אני ארנב פמיניסט מוצהר, ומתנגד לכל סוג של אלימות, בוודאי כזו שמופנית נגד נשים. אבל מה שב-1997 היה "שערורייתי", די מחוויר ב-2012 על יד קליפים מלב המיינסטרים של הפופ העולמי. עד כמה שאני יכול לזכור, ב-1997 עדיין לא היה דאבסטפ. הפרודיג'י עשויים להחשב, מוסיקלית ותרבותית, כאבות הרוחניים של הסגנון, כמו גם של להקות כמו Die Antwoord. הצלילים האלקטרוניים הקשים והמסונתזים, הביטים השבורים והווליום, הו, הווליום, כולם מיישירים מבטם אל הממסד ואומרים: "Whateva Man". תמונת ראי פסטורלית של המציאות והבטחה לעולם טוב יותר, עולם עם הרבה יותר מוסיקה והרבה פחות חוקים.

Remix. ללהקות כמו ה"פרוטג'י האלה שאתה שומע כל היום וחולם עליהם בלילות" היה הרגל מגונה של להוציא סינגלים עמוסים ברימיקסים לשירים שלהם, שגם ככה נשמעו, הורכבו ונבנו כרימיקסים בצטטם חומרים קיימים, מביסטי בויז ועד נירוונה. כארנב משוגע-לדבר לא יכולתי שלא לרכוש את כולם, בתקופה שבה עוד היה נהוג ללכת לחנות תקליטים, לקנות דיסקים, לשמוע אותם ולתת להם לצבור אבק בחדר כאות-כבוד של הון סימבולי. היום אני יכול להודות שעד כמה שאני זוכר, תמיד העדפתי את הגרסאות המקוריות ולא את שלל הרימיקסים, שערבבו משהו שגם ככה היה מעודכן ורלבנטי. חשוב להבין שמאז 1997 הפרודיג'י, וליאם האוולט - היוצר המרכזי מאחורי ההרכב - בפרט, לא שחררו שום פיסת מוסיקה מעניינת. אפשר לתאר את הקריירה שלהם כהתפוצצות אמנותית שהגיעה לשיא ב-1997 ומאז סובלת מחרדת השפעה עצמית.

ליצור ב-2012 רימיקס לשיר ישן של פרודיג'י שישמע רלבנטי ומעודכן, זאת כבר אמנות אמיתית. לא כל שכן שהרימיקס המדובר הוא בעצם גרסת דאבסטפ להמנון המיזוגני הישן והטוב "Smack my bitch up". בשביל לציין את ההתמזגות של 1997 עם 2012 ואת יומההולדת ה-15 של יצירת המופת 'The Fat of the Land' פינקו אותנו החברה ב-XL באלבום שנקרא "Added Fat", ובו, לצד הוצאה מחודשת של האלבום המקורי, רימיקסים חדשים שנקטפו בבציר אורגני על ידי ליאם האוולט, האיש וה-TR-808, בכבודו ובעצמו. הסיבה לפוסט הזה, היא, בעצם, עד כמה שאני יכול לזכור, שהרימיקס הזה, הפותח את החלק השני של האלבום המחודש, פשוט העיף לי את האוזניים והרגליים וכל דבר אחר שיכול לעוף. הרימיקס הזה, כן, הזה, הוא נקודת-ייחודיות ומכונת-זמן ויותר מהכל: déjà vu.

בעקבות הארנב השחור: Man of Constant Sorrow

Early this mornin', when you knocked upon my door

Early this mornin', when you knocked upon my door

And I said, "Hello, Satan, I believe it's time to go"

איש מלא צער היה רוברט ג'ונסון. ימיו קשוחים וקצרים היו, ולילותיו חשוכים וקרים. לא פעם ולא פעמיים נאלץ לנוס על נפשו. מספרים עליו שהיה מתאמן בנגינה בגיטרה בלילות בבתי-קברות, כדי שלא יפריע את מנוחתם של החיים. לילה אחד, בערך בחצות הליל, פגש בשטן בצומת שוממה אי-שם בערבות מיסיסיפי. והשטן הציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה.

Me and the devil, was walkin' side by side

Me and the devil, was walkin' side by side

And I'm going to beat my woman, until I get satisfied

"בוא נצא לטיול ארוך". במעלה נהר המיסיסיפי התהלכו שנים אחדות שני הרעים, מהדרום העמוק והחם ועד לכרך ההומה שבצפון, שיקגו. למתבונן מהצד נדמה היה שהולך לו רוברט ג'ונסון בודד, גיטרה על שכם, אך הוא לא היה לבדו. ממקום למקום, מצומת לצומת, בצידי הדרכים ובשולי הערים, ניגן ג'ונסון לכל מי שרק רצה להקשיב.

She say you don't see why, that you will dog me 'round

(now babe, you know you ain't doin' me right, dont'cha)

She say you don't see why, that you will dog me 'round

It must-a be that old evil spirit, so deep down in the ground

עם הזמן והמרחק החל רוברט לאט לאט ללמוד משהו. איך לנגן, איך להתייחס לאשתו, הוא החל להבין משהו מהותי ויסודי אודות הדרך בה פועל העולם, וכיצד להתנהל בתוך העולם הזה בעצמו. לא פשוט, לא קל, היה זה תהליך ארוך וממושך עבורו. הוא הפסיק להכות את אשתו, וגם בפעמים הספורות שעשה זאת, לא היה זה באשמתו - היה זה חברו החדש שהשתלט עליו.

You may bury my body, down by the highway side

(Baby, I don't care where you bury my body when I'm dead and gone)

You may bury my body, down by the highway side

So my old evil spirit, can catch a Greyhound bus and ride

מאוד בשקט, בצידה של הדרך הגבוהה, שוכב הגוף הנמק של נשמה עתיקה שהבינה משהו בסיבוב הנוכחי, והשלימה עם הבנתה. חיים קשים יוצרים אנשים קשים. אנשים קשים מגיעים למקומות קשים, ומתמודדים עם מצבים קשים. מבעד לסדקי קשיחותם נובטת המוסיקה ושולחת קנוקנותיה, מתמירה את החוויות הקשות לפרחים קוליים, מייצרת אנרגיה - אודיוסינתזה - המספיקה לפחות בכדי לתפוס טרמפ על איזה כלב מזדמן ולהמשיך לעוד סיבוב.

את כל המיתוסים חי רוברט ג'ונסון בחייו הקצרים, את הפאוסטיאני ואת האפריקני. בדומה לפגאניני, סופר שחברו האפל הוא שהעניק לו את כשרון הנגינה שלו לאחר עסקה מפוקפקת. במותו, ייסד רוברט ג'ונסון את היכל התהילה האמיתי של הרוק'נ'רול, ואת אחד המיתוסים המכוננים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 - מועדון ה-27. ואם כל זה לא מספיק, הוא הצליח להשתחל גם לסרט של האחים כהן. A true man of constant sorrow.

"The Blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' bout the woman he was once with"