Mashup

מאשאפ היא יצירה מוסיקלית המורכבת מהתכה וערבוב של הקלטות של שני שירים שונים או יותר. ככזאת, המאשאפ הינה סוגה פוסט-מודרנית מובהקת, בשל השימוש בחומר קיים הנעשה בה, הערבוב בין סגנונות, זמנים ותקופות המתקיים בה, והסוגיות שהיא מעלה בנוגע למעמד היוצר ומיקומו. לא מפתיע, אם כן, שהמוסיקה המלווה את הקדימון לסרטו האחרון של טרנטינו - 'ג'אנגו' - הינה מאשאפ בין שיר מוכר של ג'יימס בראון, סנדק הפאנק ובין קטע ראפ של טופאק שאקור (ויש גם גרסה ערוכה מצויינת עם המילים). כי טרנטינו הוא לא רק ה-במאי הפוסט-מודרני בהא הידיעה: שני סרטיו האחרונים, 'ג'אנגו' ו'ממזרים חסרי-כבוד', הם בעצמם סוג של מאשאפ - מאשאפ בין עולם הקולנוע והמציאות ההיסטורית, אותה מנסה טרנטינו לכתוב-מחדש. 

ב'ג'אנגו' טרנטינו משחק עם דמותו של ישוע, המשיח הנוצרי, כגבר שחור. כמו תמיד אצל טרנטינו, הבחירה בג'יימס בראון ובטופאק היא מקרית ולא-מקרית: הוא יכול היה לבחור מתוך רשימה ארוכה של גברים שחורים שהתקרבו אל פסגות האל-מוות במאה החולפת, אך נדמה שהבחירה בקולו של טופאק - אותו קדוש מעונה שהוקרב על מזבח סכסוך כנופיות ההיפ-הופ הגדול של שנות ה-90 בין החוף המזרחי והמערבי של ארה"ב - מבטאת היטב את רחשי ליבו של ג'אנגו. מלבד העובדה המצמררת שבמילות השיר חוזה טופאק את מותו-שלו, הרי שלמילים רבות המופיעות בשיר - live eternally, reincarnation, prophecy, destiny -  אסוציאציות דתיות, ובאופן ספציפי, נוצריות. ג'אנגו, בדומה לטופאק, הינו Untouchable: נצר לגזע חדש של בני-אלים המתקיימים בדמיון התרבותי הקולקטיבי, באיזור הדימדומים שבין ההיסטורי והמיתולוגי.

Déjà-ouï*

תמונה ראשונה

ארנב צעיר, נגיד בן 17, קונה בעשרה שקלים דיסק ובו אוסף של קטעי מוסיקה אלקטרונית מיד שניה, בג'אנק או אולי באוזן השלישית. על הקופסה השקופה מודפסים שמות הלהקות והקטעים, הכל רימיקסים של רימיקסים, וקשה לקרוא את שמות הלהקות. הארנב יושב שעות על גבי שעות בחדרו שבבית הוריו, בלילות, ומקשיב לדיסק במערכת סטריאו עם מגש משולש מתוצרת JVC שאינה עולה יותר מ-200$. החדר נראה קצת מוזר, צר וארוך וחלון ענק פעור בצידו הארוך וסורגים לבנים המתפתלים באמצעם קבועים בו. קירותיו מכוסים תמונות צבעוניות ורצפתו בגדים ומזרונים וכריות. אפשר כבר לחוש בניחוח דק ועדין של קטורת מן המזרח. המוסיקה נפרשת לאט, בלולאות סגלגלות העוטפות את זוג האזניים הארוכות, מרדימה, מרגיעה, משככת, פותחת את הלב. הלולאות נפרשות החוצה, ממריאות למעלה, יוצאות מהחלון, מעבר לאלון הענק, מחייכות ברכה לירח, להר ולים, וממשיכות הלאה. 

תמונה שניה

בחלוף שבע שנים, אותו ארנב ממש, יושב בחדרו שבביתו על צלע ההר, מוקף בצמרות אורנים ריחניים, בכריות צבעוניות ובשקט המופרע מדי פעם בקריאות העורבים הנפרדים מן השמש השוקעת. בימים מקפץ הארנב בדרכו לרחוץ בים ובחול, ובלילות שוקע הוא אל תוך אוקיינוס האפשרויות שנגלה מבעד למסך הרשת. מוסיקה, ידע, ספרים, סרטים - הכל מכל הבא ליד. הארנב הופך לספוג וקולט ומקבל ומתמסר ומתרחב וסוחט עצמו לדעת וסופג עוד ועוד ועולה על גדותיו אך כלום לא נשפך, הכל נשאר, מוחזק ומקופל בתוך מרחב תודעתי אינסופי שמארגן עצמו מחדש ללא הרף כדי להכיל עוד ועוד. מדי פעם הוא מגיח מן החדר כדי להכין לעצמו או לאחרים סלט, ואז שב וחוזר פנימה. לא אחת קורה לו שהוא נתקל במנגינה מוכרת, כה מוכרת, היכן שמעה בעבר?

תמונה שלישית

שבע שנים נוספות כמעט וחלפו להן מבלי שהרגשנו בכך, והארנב שלנו כבר אינו תמים. הוא יוצא למסיבת-ריקודים באיזור סואן ומסוכן בעיר הגדולה. כמעט לבדו, הוא חש מאויים ונדחק לפינה, מבטים מפחידים דוקרים בעורפו וחומדים את פרוותו הרכה והנעימה. ואז, כשהכל כבר נראה כמעט אבוד, פתאום הוא רואה אותה. יותר נכון, שומע אותה.

והוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא יודע - לא חושב, לא נדמה לו, לא אולי - הוא יודע ללא ספק שהוא כבר שמע את המנגינה הזו בעבר, שהוא כבר ראה אותה, שהוא בעצם מכיר אותה. מכיר אותה כל כך טוב, כפי שהוא מכיר את עצמו ממש. מכיר אותה מהרגע שעמד על דעתו. הוא יודע שזאת המנגינה שהוא תמיד רצה, שהוא תמיד חיפש, זאת המנגינה שתגאל אותו, שתציל את חייו, שתביא לו אושר ושמחה ואהבה. זו המנגינה שתשחרר אותו מן המשאות הכבדים שהוא סוחב על כתפיו ובליבו. הוא ארנב חופשי כעת והוא יוצא לדרך חדשה, ולעולם לא יפחד שוב מדבר בעולם. ועוד דבר הוא יודע, שלמרות שהמנגינה היתה עמו מאז ומתמיד, הרי שהוא נתקל בה כבר פנים-אל-פנים בעבר, אך היא הסתתרה מפניו והוא לא זיהה אותה. אבל היכן? ומתי?

(התמונה באדיבות The Drawing Hands)


תמונה רביעית

בנעוריו היה הארנב פחות בררן. היה שומע את מה שמשדרים ב-MTV, מסתובב בלילות עם החברים מהשכונה ולובש בגדי כדורסל כי זה מה שכולם עשו. הוא תמיד העדיף רוק אבל בסוף שנות ה-90 הרוק כבר היה מין בסכנת הכחדה, ועל הנישה האקולוגית שלו החלה להשתלט המוסיקה השחורה. הוא נהג במידה מסויימת של חשדנות וספקנות כלפי המוסיקה שרוב חבריו אהבו מאוד, אבל מוסיקה היא מוסיקה, ונסתרות דרכיה. והמנגינה המיוחדת הזאת, שעתידה להיות, כעבור שנים, מפתח למנעול ליבו, מצאה את דרכה אליו כשעוד היה קשה ובוסרי. כדרכן של התגלויות המגיעות מעולמות אחרים ורחוקים, המצויים מעבר להשגתנו, וכמו אז גם עכשיו, היא הופיעה מולו בצורה שתאמה את רמת הבנתו באותו זמן, ואת היכולת שלו להפתח אליה ולהכיל אותה.




* Déjà-ouï - משהו שנדמה שנשמע כבר בעבר, בדומה ל-Déjà-vu, כאשר הנשמע (ouï) מחליף כאן את הנראה (vu).

בעקבות הארנב השחור: Man of Constant Sorrow

Early this mornin', when you knocked upon my door

Early this mornin', when you knocked upon my door

And I said, "Hello, Satan, I believe it's time to go"

איש מלא צער היה רוברט ג'ונסון. ימיו קשוחים וקצרים היו, ולילותיו חשוכים וקרים. לא פעם ולא פעמיים נאלץ לנוס על נפשו. מספרים עליו שהיה מתאמן בנגינה בגיטרה בלילות בבתי-קברות, כדי שלא יפריע את מנוחתם של החיים. לילה אחד, בערך בחצות הליל, פגש בשטן בצומת שוממה אי-שם בערבות מיסיסיפי. והשטן הציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה.

Me and the devil, was walkin' side by side

Me and the devil, was walkin' side by side

And I'm going to beat my woman, until I get satisfied

"בוא נצא לטיול ארוך". במעלה נהר המיסיסיפי התהלכו שנים אחדות שני הרעים, מהדרום העמוק והחם ועד לכרך ההומה שבצפון, שיקגו. למתבונן מהצד נדמה היה שהולך לו רוברט ג'ונסון בודד, גיטרה על שכם, אך הוא לא היה לבדו. ממקום למקום, מצומת לצומת, בצידי הדרכים ובשולי הערים, ניגן ג'ונסון לכל מי שרק רצה להקשיב.

She say you don't see why, that you will dog me 'round

(now babe, you know you ain't doin' me right, dont'cha)

She say you don't see why, that you will dog me 'round

It must-a be that old evil spirit, so deep down in the ground

עם הזמן והמרחק החל רוברט לאט לאט ללמוד משהו. איך לנגן, איך להתייחס לאשתו, הוא החל להבין משהו מהותי ויסודי אודות הדרך בה פועל העולם, וכיצד להתנהל בתוך העולם הזה בעצמו. לא פשוט, לא קל, היה זה תהליך ארוך וממושך עבורו. הוא הפסיק להכות את אשתו, וגם בפעמים הספורות שעשה זאת, לא היה זה באשמתו - היה זה חברו החדש שהשתלט עליו.

You may bury my body, down by the highway side

(Baby, I don't care where you bury my body when I'm dead and gone)

You may bury my body, down by the highway side

So my old evil spirit, can catch a Greyhound bus and ride

מאוד בשקט, בצידה של הדרך הגבוהה, שוכב הגוף הנמק של נשמה עתיקה שהבינה משהו בסיבוב הנוכחי, והשלימה עם הבנתה. חיים קשים יוצרים אנשים קשים. אנשים קשים מגיעים למקומות קשים, ומתמודדים עם מצבים קשים. מבעד לסדקי קשיחותם נובטת המוסיקה ושולחת קנוקנותיה, מתמירה את החוויות הקשות לפרחים קוליים, מייצרת אנרגיה - אודיוסינתזה - המספיקה לפחות בכדי לתפוס טרמפ על איזה כלב מזדמן ולהמשיך לעוד סיבוב.

את כל המיתוסים חי רוברט ג'ונסון בחייו הקצרים, את הפאוסטיאני ואת האפריקני. בדומה לפגאניני, סופר שחברו האפל הוא שהעניק לו את כשרון הנגינה שלו לאחר עסקה מפוקפקת. במותו, ייסד רוברט ג'ונסון את היכל התהילה האמיתי של הרוק'נ'רול, ואת אחד המיתוסים המכוננים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 - מועדון ה-27. ואם כל זה לא מספיק, הוא הצליח להשתחל גם לסרט של האחים כהן. A true man of constant sorrow.

"The Blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' bout the woman he was once with"

בעקבות הארנב השחור I

הפעם התחלתי לחפור לעצמי מחילה ארוכה ועמוקה. ניסיתי לעשות קצת סדר בכל הג'אז הזה, בתווים הכחולים של ההיסטוריה השחורה של המוסיקה הפופולרית. והמחילה היתה כל כך ארוכה, וכל כך עמוקה, שיצאתי בצד השני של העולם, בארץ הפלאות האמיתית - ארצות הברית של אמריקה: ארצם של (הלבנים) החופשיים וביתם של (השחורים) האמיצים. מסתבר שעד המאה ה-19 הצטברו בארץ הנאורה הזו המוני עבדים (כן! כמו פרעה ומצרים וזה!) שחורים שהובאו לשם מאפריקה: בני-אדם. בני-אדם שהורדו למדרגת חיה על ידי בני אדם אחרים (כן! כמו ב...! ולא שאני, בתור ארנב, חושב שמותר האדם על החיה, אבל זה כבר דיון אחר). בגלל צבע עורם. עקב נסיבות גיאופוליטיות - מערכת כלכלית שהיתה מבוססת בעיקר על גידולי מטעים של כותנה וטבק - נוצר ריכוז גדול במיוחד של בני-אדם-עבדים ב'דרום העמוק' של צפון העולם החדש. 

בשלב מסוים במאה ה-19, היתה מלחמת אזרחים - לבנים מהצפון נלחמו בלבנים מהדרום בנוגע לשאלת מעמדם של בני-האדם-העבדים: הנושא שעמד על הפרק היה ביטול העבדות הרישמית. הלבנים מן הצפון ניצחו, בני-האדם-העבדים שוחררו, לפחות להלכה, ממצבם העבדותי, אך בפועל השתפר מצבם רק במעט - הם הפכו לעם של עובדי-פרך נוודים ומשרתים קשי-יום. אבל למרות הכל, חופש מסויים התאפשר, ובעיקר איפשר את התפתחותה של תרבות מוסיקלית חדשה, שתשנה את פני העולם. מן הכנסיות השחורות, ממכרות-הפחם, מן הכבישים שנסללו לאיטם, משירי העבדים בשדות הכותנה, מן התזמורות הצבאיות - וחשוב מכל - מן המסורות המוסיקליות האפריקאיות שהצליחו לשרוד בעולם החדש - החל תהליך איטי שתחילתו בסינתיזה בין מסורות מוסיקליות אפריקאיות ואירופאיות, וסופו בהתפצלות אינסופית לריבוי של סגנונות מוסיקליים: גוספל, ג'אז, בלוז, R&B, רוק'נ'רול, סול, Fאנק, רגאיי, היפ-הופ, ג'אנגל, ביג-ביט, דראם-אנד-בייס, דאבסטפ ועוד כל מיני דברים שעוד לא המציאו להם שמות. או שעוד לא המציאו אותם. 

מה שמשמעותי הוא שמרגע שהיו בני-אדם-עבדים, המוסיקה היוותה עבורם את אחת הדרכים המרכזיות ביותר באמצעותן יכלו לשמור על אנושיותם, לברוא את עצמם כקהילה חיובית נוכח המצב האיום אליו נקלעו, ואף לתקשר מסרים של חופש מתחת לעינו הבוחנת של האח הלבן הגדול. כך נוצרה שפה כפולה ו'תמימה' למראית-עין, בה רובד המשמעות הנסתר היה גלוי רק לבני-האדם-השחורים האדם הלבן, ה'חכם' וה'מלומד', יכל להבין שפה זו רק ברמת ה'פשט', כיוון שלא הכיר את מערכת הקודים והסימנים השחורים שנדרשו כדי לרדת לעומק ה'דרש'. מצב עניינים זה קיבל את ביטויו בכמה מן המיתוסים המכוננים של החברה האפרו-אמריקאית. אחד מהם הוא זה המספר על ה'קוף המסמן', המהתל באריה, מלך הג'ונגל, כיוון שזה האחרון אינו מסוגל לרדת לסוף דבריו. מיתוס נוסף הוא זה העוסק באחינו הארנב השחור -

הידוע יותר כ-Br'er Rabbit. 

הארנב השחור הוא דמות שנקראת במחקר הספרותי Trickster, יעני - תעלולן, ליצן, פרחח. מסתלבט על החיים, קופץ ממקום למקום, ומשטה להנאתו בשוכני היער האחרים - Br'er Fox ו-Br'er Bear. עלילותיו אוגדו לקראת סוף המאה ה-19 בקובץ סיפורי-העם הנקרא 'סיפורי הדוד רמוס'. את אחת התובנות החשובות בחייו למד הארנב השחור לאחר מפגשו עם 'תינוק הזפת', שלא היה אלא מלכודת שטמנו לו אחיו השועל והדוב במטרה לתפסו וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. לאחר מלחמת העולם השנייה אולפני דיסני הפיקו סרט חביב וגזעני (ברוח התקופה) שנקרא 'Song of the South', ובו מונפש וקם לתחייה המיתוס המכונן של הארנב השחור:

ככל שנאבק הארנב השחור בתינוק הזפת בעוצמה רבה יותר, כך הוא הולך שוקע ומסתבך, עד שהוא נלכד בתוך הזפת. אך אל חשש, זה לא סוף הסיפור. לאחר שאחיו, השועל והדוב, תופסים אותו, הם מתחילים להתווכח מה יעשו איתו. הארנב השחור, שמבין את מצב-הביש אליו נקלע, מתחנן שיעשו איתו כל שיחפצו, ובלבד שלא ישליכו אותו אל חלקת הקוצים. אליה הוא כמובן מושלך כלאחר כבוד. הוא נושם לרווחה, מריח את הברקנים וטועם מן החוחים, וחוזר אל חייו הקופצניים ונטולי-הדאגות. 

המסר של המיתוסים הללו הוא הכוח המקדם את עלילת סיפורה של המוסיקה השחורה. לאחר שבן-האדם-השחור הסתבך במלכודת הדימוי המשפילה שעיצבו לו אחיו הלבנים, הדרך שלו להחלץ ממנה הינה באמצעות סימון משמעויות חדשות על גבי המשמעויות הישנות שלמד מן הלבנים. בהקשר המוסיקלי, המוסדות המוסיקליים דרכם הרשו הלבנים לבני-האדם-השחורים להתבטא - הכנסייה, שירי-העבדים והתזמורות הצבאיות\עירוניות - הם שאפשרו את לידתה של מערכת מוסיקלית חדשה, שערבבה צלילים אירופאיים ואפריקאיים לכדי מוסיקה שכולה מכוונת למטרה אחת - שחרור-עצמי מעבדות מנטלית.

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". (מתוך רוסו, מאמר על יסודות אי-השיוויון בין בני-האדם)

חופש משמעו שהעולם כולו שלך. בלי גבולות, בלי חוקים, בלי תכתיבים. ראשוני המוסיקאים השחורים חתרו תחת התפיסה האירופאית-רומנטית על-פיה אמן מוסיקלי חייב בכל רגע לחדש, להיות מקורי ומרתק - כלומר, להלחין מוסיקה 'חדשה' משלו ולא 'לגנוב' מקודמיו. אם המלחינים האירופאים עסקו רוב הזמן בלגדר להם חלקת מוסיקה ולומר "זאת לי היא", הרי שהמוסיקאים השחורים של ראשית המאה ה-20 החלו לעקור את יתדות הסימון ולקרוא: "השמרו לכם מהטות אוזן למתחזים". המוסיקה לא שייכת לאף-אחד. נגיד אני קולטריין. אני צועד לי לאיטי במורד הרחוב הראשי של הסוואנה, ולפתע פוגש את אחד השירים האהובים עלי - אני לוקח אותו בחזרה למאורה שלי, למקום שלי - ומניח אותו על המדף המיוחד לדברים האהובים עלי ביותר. My Favorite Things - זה שם הנהר המתפתל דרך ג'ונגל הג'אז ומהווה את עורק החיים הראשי שלו: יש שיר יפה, שיר שאני אוהב - אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה שנשחק ביחד. אני לוקח אותו, משנה כמה דברים, משאיר על מקומם כמה דברים - פירקתי עוד לבנה בחומה, עקרתי עוד יתד מן הגדר, מילאתי עוד קצת עפר בתעלה.

גם אפריקה באמבאטה, מאבות ההיפ-הופ ומנהיגה של אומת הזולו הבינלאומית, קרא בקול גדול: "הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזים!". כשאחיו, השועל והדוב, לכדו אותו בתינוק-הזפת, הוא התחנן: "עשו מה שתעשו, רק אל תזרקו אותי לשדה-הקוצים שבדרום הברונקס". ודרום הברונקס בשנות ה-70 לא היה סתם שדה-קוצים, היה זה שדה-קוצים בוער. אבל אפריקה באמבאטה הוא ארנב שחור. תזרקו אותו לשכונת-מצוקה שבנייניה עולים בלהבות, שסובלת מנחיתות חברתית-כלכלית, שהדרך היחידה בה יכולים צעיריה להגיע למשהו בחיים היא להיות חלק מכנופיית-רחוב - כלומר, פשע - ותסמכו עליו שהוא כבר יגלגל את הקוצים לזר נאה, יעשן אותם, יהפוך את האנרגיות השליליות לחיוביות, ועל הדרך גם ימציא את ההיפ-הופ.

And dat's not even de end, folks!

חיזרו אלינו לפרק הבא של 'בעקבות הארנב השחור', בו יסופר על הצומת המפורסמת בה פגש הבלוז את השטן.

...

צל עץ תמר

"האדם הוא כֵּן שרוטט למשמע הרמוניות קוסמיות."              -----  עור שחור, מסכות לבנות \ פרנץ פנון

כשמחפשים funk ביוטיוב, זו התוצאה הראשונה שמופיעה. אז מה זה Funk (או בעברית, Fאנק)?

כפי שניתן לראות בקליפ, פאנק הוא חבורה של אנשים שמחים, שמנגנים, שרים ורוקדים כשהם מחופשים לחייזרי-וודו, שאמצעי-התחבורה העיקרי שלהם הוא חללית ושיש להם כל מיני דברים זוהרים ומאירים מסביבם, כפי שהיה נהוג בשנות ה-70. בסך הכל, הם עונים די יפה על הגדרת האדם של פנון. אבל זה לא הכל. Fאנק הוא גם המוסיקה שהאנשים האלה מנגנים, מוסיקה שהיא בעיקרה זמן. מה גורם לי להפריח לחלל העולם משפט מופשט שכזה? בשביל להסביר את זה, כדאי לשאול קודם את השאלה המיותרת הבאה: "מה היא מוסיקה?"

אחת מהתשובות הנפוצות היא 'צליל מאורגן'. נהוג לדבר על ארבעה משתנים שאפשר לארגן בצליל המוסיקלי: גובה-הצליל (Pitch), משך (Duration), עוצמה (Volume) וגוון (Timbre). את גווני הצליל האופייניים ל-Fאנק (מערכת תופים, בס חשמלי, כלי נשיפה ממתכת, אורגן וקולות אנושיים) ניתן למצוא גם בהרבה סגנונות וזרמים מוסיקליים נוספים. גבהי-הצליל, המתחברים לכדי מנגינות ואקורדים, ועימם העוצמות, אינם משתנים הרבה בדוגמה שלעיל: השיר כולו מורכב מאקורד אחד שאינו מתחלף לכל אורכו. גם עוצמת המוסיקה נשארת קבועה פחות או יותר - היא אינה גוברת ואינה נחלשת. 

מיד תאמרו לי: "אבל אנחנו שומעים כאן הרבה צלילים, ויש גיוון, ושינוי. אם באמת היה פה רק אקורד אחד היינו משתעממים. וזה לא קטע משעמם, זה קטע מרקיד". ואתם צודקים. הקטע הזה באמת מורכב ומעניין. הקטע הזה הוא משחק של משכים. הקומפוזיציה שואלת מתי האירועים הצליליים מתחילים ונגמרים. הדרכים בהן הצלילים נשזרים זה בזה מוליכות אל עבר מורכבות קצבית שקשה להתנגד לה, ממש ברמה הפיזיולוגית - כריות האצבעות של כפות הרגליים מטופפות על הרצפה את הקצב, הראש מתנדנד מצד לצד, ואפילו הנשימה ופעימות הלב מסתנכרנות. כל מוסיקה היא סדרה של אירועים צליליים שפרושים בזמן, אבל ב-Fאנק הזמן הוא המדיום העיקרי הנושא את ההתרחשות המוסיקלית, ולא רק הבד עליו היא מצויירת. 

מוסיקה שהיא זמן. ג'ורג' קלינטון, אחד מהאבות המייסדים של ה-Fאנק (בדוגמה שלמעלה ניתן לראות אותו יוצא מן החללית שלו), היה אוהב את זה. המוסיקה שלו מארגנת בפשטות את גבהי-הצליל, העוצמות והגוונים, והמורכבות שבה מתבטאת בארגון המשכים. הקצב דוחף קדימה ללא הרף, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. האיזון המדויק הזה שבין פשטות ומורכבות, הוא שמאפשר, לנגנים ולמאזינים כאחד, להתחפש ולרקוד תוך כדי יצירת המוסיקה וההאזנה לה, לעיתים לאורך שעות ארוכות ברצף, מבלי להתבלבל ומבלי להתעייף. זוהי מוסיקה במובן העתיק ביותר של המילה - מוסיקה שהיא פולחן, מוסיקה שהיא טקס, מוסיקה שדורשת השתתפות אקטיבית בצורת ריקוד. 

את כל זאת לא הייתי כותב אלמלא חברי הטוב ארז, שאפילו חשבון פייסבוק אין לו, אך זה לא עצר בעדו מלנהל איתי דיון סוער (בחיים האמיתיים!) על מוסיקה. מפה לשם הגעתי לטענה שאת צלילי ה-Fאנק והשפעותיהם ניתן לשמוע בשלל סגנונות מאז שנות ה-70 הנוצצות, ובאופן ספציפי במוסיקה המזרחית הישנה. אם זכרוני אינו מטעני, דיברתי בייחוד על צלילי גיטרת הבס החשמלית האופיניים כל-כך ל-Fאנק, שביחד עם מערכת התופים המודולרית מרכיבים בדוגמה הבאה חטיבת-קצב Fאנקית לגמרי, גם אם איטית מעט ביחס לדוגמה הקודמת:

מה שאהוד בנאי שר וכתב על זוהר ארגוב ועל השיר היפה הזה, בהחלט מוכיח שגם בנאי וגם ארגוב עונים על הגדרת האדם הקוסמי של פנון ברטיטות הרמוניות הדדיות. באופן אישי, ככל שהזמן עובר ויוצא לי להחשף לעוד ועוד מן המוסיקה של ארגוב, אני לומד להעריך אותה יותר ויותר. הרבה שנים הייתה לי תחושה שמוסיקה הזו כביכול אינה "שלי", ארנב לבן ואשכנזי שכמותי (בבחינת "אמור לי לאיזה ארגוב אתה מאזין, ואומר לך מי אתה"). הדרך שפנון (שאת ספרו אני קורא בשקיקה כרגע) מציע לאנושות היא דרך ללא 'שחור' ו'לבן', דרך ללא 'שלי שלא שלך'. זוהי דרך שמאפשרת להבין את התבטאותו האומללה של יהורם גאון מלפני שנה, שהפכה את השד העדתי ללא פחות מהשטן בכבודו ובעצמו, כביטוי מידי של ההגמוניה הציונית המדכאת ערבים ו"מזרחיים" כאחד. ביטויים דומים, סמויים יותר, מובלעים כל כך עמוק בשיח ובשפה העברית, ומנציחים את ההיררכיות הארכאיות הללו, כך שקשה יותר לפעמים לשים לב אליהם. אחד מן הביטויים המקוממים בהם נתקלתי לאחרונה הינו קמפיין הפרסום ה"מעודכן" של עיתון 'הארץ'. להלן דוגמה מובחרת מתוכו:

ה"דיילי ווזווז". כי מה שחשוב זה שהשכנים (האשכנזים) ידעו שאתה מנוי, ושהגנבים (ה"מזרחיים") יוותרו מראש על העיתון המשעמם והשמאלני הזה, שאין בו מדורי רכילות עם תמונות גדולות וצבעוניות [לא שאני חושב שיש אלטרנטיבות טובות יותר בעיתונות המודפסת בארץ]. פנון מצהיר כי מבחינתו "מי שמעריץ את השחורים הוא חולה, ממש כמו מי שמתעב אותם". כדי שלא אחשד בהערצת שחורים, הנה דוגמה אחרונה לכך שגם גברים לבנים יכולים:

לסיום, שוב תודה לארז, שדירבן אותי לכתוב את הפוסט הזה. המשך יבוא