Mashup

מאשאפ היא יצירה מוסיקלית המורכבת מהתכה וערבוב של הקלטות של שני שירים שונים או יותר. ככזאת, המאשאפ הינה סוגה פוסט-מודרנית מובהקת, בשל השימוש בחומר קיים הנעשה בה, הערבוב בין סגנונות, זמנים ותקופות המתקיים בה, והסוגיות שהיא מעלה בנוגע למעמד היוצר ומיקומו. לא מפתיע, אם כן, שהמוסיקה המלווה את הקדימון לסרטו האחרון של טרנטינו - 'ג'אנגו' - הינה מאשאפ בין שיר מוכר של ג'יימס בראון, סנדק הפאנק ובין קטע ראפ של טופאק שאקור (ויש גם גרסה ערוכה מצויינת עם המילים). כי טרנטינו הוא לא רק ה-במאי הפוסט-מודרני בהא הידיעה: שני סרטיו האחרונים, 'ג'אנגו' ו'ממזרים חסרי-כבוד', הם בעצמם סוג של מאשאפ - מאשאפ בין עולם הקולנוע והמציאות ההיסטורית, אותה מנסה טרנטינו לכתוב-מחדש. 

ב'ג'אנגו' טרנטינו משחק עם דמותו של ישוע, המשיח הנוצרי, כגבר שחור. כמו תמיד אצל טרנטינו, הבחירה בג'יימס בראון ובטופאק היא מקרית ולא-מקרית: הוא יכול היה לבחור מתוך רשימה ארוכה של גברים שחורים שהתקרבו אל פסגות האל-מוות במאה החולפת, אך נדמה שהבחירה בקולו של טופאק - אותו קדוש מעונה שהוקרב על מזבח סכסוך כנופיות ההיפ-הופ הגדול של שנות ה-90 בין החוף המזרחי והמערבי של ארה"ב - מבטאת היטב את רחשי ליבו של ג'אנגו. מלבד העובדה המצמררת שבמילות השיר חוזה טופאק את מותו-שלו, הרי שלמילים רבות המופיעות בשיר - live eternally, reincarnation, prophecy, destiny -  אסוציאציות דתיות, ובאופן ספציפי, נוצריות. ג'אנגו, בדומה לטופאק, הינו Untouchable: נצר לגזע חדש של בני-אלים המתקיימים בדמיון התרבותי הקולקטיבי, באיזור הדימדומים שבין ההיסטורי והמיתולוגי.

Déjà-ouï*

תמונה ראשונה

ארנב צעיר, נגיד בן 17, קונה בעשרה שקלים דיסק ובו אוסף של קטעי מוסיקה אלקטרונית מיד שניה, בג'אנק או אולי באוזן השלישית. על הקופסה השקופה מודפסים שמות הלהקות והקטעים, הכל רימיקסים של רימיקסים, וקשה לקרוא את שמות הלהקות. הארנב יושב שעות על גבי שעות בחדרו שבבית הוריו, בלילות, ומקשיב לדיסק במערכת סטריאו עם מגש משולש מתוצרת JVC שאינה עולה יותר מ-200$. החדר נראה קצת מוזר, צר וארוך וחלון ענק פעור בצידו הארוך וסורגים לבנים המתפתלים באמצעם קבועים בו. קירותיו מכוסים תמונות צבעוניות ורצפתו בגדים ומזרונים וכריות. אפשר כבר לחוש בניחוח דק ועדין של קטורת מן המזרח. המוסיקה נפרשת לאט, בלולאות סגלגלות העוטפות את זוג האזניים הארוכות, מרדימה, מרגיעה, משככת, פותחת את הלב. הלולאות נפרשות החוצה, ממריאות למעלה, יוצאות מהחלון, מעבר לאלון הענק, מחייכות ברכה לירח, להר ולים, וממשיכות הלאה. 

תמונה שניה

בחלוף שבע שנים, אותו ארנב ממש, יושב בחדרו שבביתו על צלע ההר, מוקף בצמרות אורנים ריחניים, בכריות צבעוניות ובשקט המופרע מדי פעם בקריאות העורבים הנפרדים מן השמש השוקעת. בימים מקפץ הארנב בדרכו לרחוץ בים ובחול, ובלילות שוקע הוא אל תוך אוקיינוס האפשרויות שנגלה מבעד למסך הרשת. מוסיקה, ידע, ספרים, סרטים - הכל מכל הבא ליד. הארנב הופך לספוג וקולט ומקבל ומתמסר ומתרחב וסוחט עצמו לדעת וסופג עוד ועוד ועולה על גדותיו אך כלום לא נשפך, הכל נשאר, מוחזק ומקופל בתוך מרחב תודעתי אינסופי שמארגן עצמו מחדש ללא הרף כדי להכיל עוד ועוד. מדי פעם הוא מגיח מן החדר כדי להכין לעצמו או לאחרים סלט, ואז שב וחוזר פנימה. לא אחת קורה לו שהוא נתקל במנגינה מוכרת, כה מוכרת, היכן שמעה בעבר?

תמונה שלישית

שבע שנים נוספות כמעט וחלפו להן מבלי שהרגשנו בכך, והארנב שלנו כבר אינו תמים. הוא יוצא למסיבת-ריקודים באיזור סואן ומסוכן בעיר הגדולה. כמעט לבדו, הוא חש מאויים ונדחק לפינה, מבטים מפחידים דוקרים בעורפו וחומדים את פרוותו הרכה והנעימה. ואז, כשהכל כבר נראה כמעט אבוד, פתאום הוא רואה אותה. יותר נכון, שומע אותה.

והוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא יודע - לא חושב, לא נדמה לו, לא אולי - הוא יודע ללא ספק שהוא כבר שמע את המנגינה הזו בעבר, שהוא כבר ראה אותה, שהוא בעצם מכיר אותה. מכיר אותה כל כך טוב, כפי שהוא מכיר את עצמו ממש. מכיר אותה מהרגע שעמד על דעתו. הוא יודע שזאת המנגינה שהוא תמיד רצה, שהוא תמיד חיפש, זאת המנגינה שתגאל אותו, שתציל את חייו, שתביא לו אושר ושמחה ואהבה. זו המנגינה שתשחרר אותו מן המשאות הכבדים שהוא סוחב על כתפיו ובליבו. הוא ארנב חופשי כעת והוא יוצא לדרך חדשה, ולעולם לא יפחד שוב מדבר בעולם. ועוד דבר הוא יודע, שלמרות שהמנגינה היתה עמו מאז ומתמיד, הרי שהוא נתקל בה כבר פנים-אל-פנים בעבר, אך היא הסתתרה מפניו והוא לא זיהה אותה. אבל היכן? ומתי?

(התמונה באדיבות The Drawing Hands)


תמונה רביעית

בנעוריו היה הארנב פחות בררן. היה שומע את מה שמשדרים ב-MTV, מסתובב בלילות עם החברים מהשכונה ולובש בגדי כדורסל כי זה מה שכולם עשו. הוא תמיד העדיף רוק אבל בסוף שנות ה-90 הרוק כבר היה מין בסכנת הכחדה, ועל הנישה האקולוגית שלו החלה להשתלט המוסיקה השחורה. הוא נהג במידה מסויימת של חשדנות וספקנות כלפי המוסיקה שרוב חבריו אהבו מאוד, אבל מוסיקה היא מוסיקה, ונסתרות דרכיה. והמנגינה המיוחדת הזאת, שעתידה להיות, כעבור שנים, מפתח למנעול ליבו, מצאה את דרכה אליו כשעוד היה קשה ובוסרי. כדרכן של התגלויות המגיעות מעולמות אחרים ורחוקים, המצויים מעבר להשגתנו, וכמו אז גם עכשיו, היא הופיעה מולו בצורה שתאמה את רמת הבנתו באותו זמן, ואת היכולת שלו להפתח אליה ולהכיל אותה.




* Déjà-ouï - משהו שנדמה שנשמע כבר בעבר, בדומה ל-Déjà-vu, כאשר הנשמע (ouï) מחליף כאן את הנראה (vu).

Remix

יש עניין כזה שהכל נתהפך ל-remix. כן. 2012 זה כאן ועכשיו, אנחנו חיים כבר בעתיד, וסוף העולם, אם הוא לא התרחש כבר בלי ששמנו לב, חזקה עליו שיגיע. אבל זה עתיד ישן, עתיד שכבר נחווה, אנחנו נוסעים במהירות מופרזת במכונית שתיבת ההילוכים שלה תקועה ב-déjà vu. בהתאם לכך, ההרכב המושמע ביותר במאורה בשבועות האחרונים הוא הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. אמני פרפורמנס קונספטואליים שמתכתבים עם הגיאולוגיה של תרבות הפופ? ראפרים זולים וצעקניים? ילדים משועממים מהשכונה? סתם סטלנים? התקשורת קצת מתקשה להחליט. לא שזה מפריע להם. בכל מקרה, זה נשמע קצת מוכר, לא?

אז צללתי השבוע ללופ משלי. מסתובב במאורה הלוך ושוב, רוקד ושר לעצמי, עובד על הפלואו ומשייף את המבטא הדרום אפריקאי, ובעיקר, עסוק בלא להיות בטוח שעכשיו לא 1997. תקוע בתוך מה שכבר התרחש, עצי האורן של עיר הקודש מתערבבים באלה של עיר הנמל, הצלילים מתערבבים ומתמזגים, שברי הזכרונות צפים ועולים: מעורפלים, מקוטעים, לא ברורים. אין לי שום דרך לדעת מה קרה באמת ומה רק חלמתי. המציאות של האתמול הופכת כבר היום לחלומות בהקיץ שלא ברור אם התגשמו  או נמוגו. déjà vu.

בדבר אחד אני בטוח: ב-1997, בעודי מנתר כאחרון הארנבים הצעירים, הטעם המוסיקלי שלי היה קצת יותר מצומצמם ומוגבל ממה שהוא היום, כלומר, שמעתי בעיקר להקה אחת שנקראה The Prodigy. אני זוכר לילות שלא נגמרים בנסיונות ביטבוקסינג נואשים בגנים ציבוריים, אני זוכר חורף קר ב"מועדונים" מפוקפקים בעיר התחתית, אני זוכר דיסקים צרובים מאותה עיר תחתית, אתרי אינטרנט עם טקסט (!) כשכל הקונספט הזה עוד היה חדש. אני לא בטוח, אבל נדמה לי, שהיה גם נסיון גרפיטי כושל במרכז המסחרי, ואני בוודאי מדמיין, או זוכר חלום מעורפל, כשעולות בראשי תמונות מהופעה חיה מול קהל גדול ורב ביום חם של חודש מאי. אני זוכר את תחושת הציפייה כשישבתי לילות שלמים מול MTV, מחכה שישדרו כבר את הקליפ החדש וה"שערורייתי" של הלהקה האהובה עלי:

אולי בגלל הגסות הבוטה שלו, הקליפ הזה מצליח לדעתי להשאר רלבנטי גם היום. אל תבינו אותי לא נכון: אני ארנב פמיניסט מוצהר, ומתנגד לכל סוג של אלימות, בוודאי כזו שמופנית נגד נשים. אבל מה שב-1997 היה "שערורייתי", די מחוויר ב-2012 על יד קליפים מלב המיינסטרים של הפופ העולמי. עד כמה שאני יכול לזכור, ב-1997 עדיין לא היה דאבסטפ. הפרודיג'י עשויים להחשב, מוסיקלית ותרבותית, כאבות הרוחניים של הסגנון, כמו גם של להקות כמו Die Antwoord. הצלילים האלקטרוניים הקשים והמסונתזים, הביטים השבורים והווליום, הו, הווליום, כולם מיישירים מבטם אל הממסד ואומרים: "Whateva Man". תמונת ראי פסטורלית של המציאות והבטחה לעולם טוב יותר, עולם עם הרבה יותר מוסיקה והרבה פחות חוקים.

Remix. ללהקות כמו ה"פרוטג'י האלה שאתה שומע כל היום וחולם עליהם בלילות" היה הרגל מגונה של להוציא סינגלים עמוסים ברימיקסים לשירים שלהם, שגם ככה נשמעו, הורכבו ונבנו כרימיקסים בצטטם חומרים קיימים, מביסטי בויז ועד נירוונה. כארנב משוגע-לדבר לא יכולתי שלא לרכוש את כולם, בתקופה שבה עוד היה נהוג ללכת לחנות תקליטים, לקנות דיסקים, לשמוע אותם ולתת להם לצבור אבק בחדר כאות-כבוד של הון סימבולי. היום אני יכול להודות שעד כמה שאני זוכר, תמיד העדפתי את הגרסאות המקוריות ולא את שלל הרימיקסים, שערבבו משהו שגם ככה היה מעודכן ורלבנטי. חשוב להבין שמאז 1997 הפרודיג'י, וליאם האוולט - היוצר המרכזי מאחורי ההרכב - בפרט, לא שחררו שום פיסת מוסיקה מעניינת. אפשר לתאר את הקריירה שלהם כהתפוצצות אמנותית שהגיעה לשיא ב-1997 ומאז סובלת מחרדת השפעה עצמית.

ליצור ב-2012 רימיקס לשיר ישן של פרודיג'י שישמע רלבנטי ומעודכן, זאת כבר אמנות אמיתית. לא כל שכן שהרימיקס המדובר הוא בעצם גרסת דאבסטפ להמנון המיזוגני הישן והטוב "Smack my bitch up". בשביל לציין את ההתמזגות של 1997 עם 2012 ואת יומההולדת ה-15 של יצירת המופת 'The Fat of the Land' פינקו אותנו החברה ב-XL באלבום שנקרא "Added Fat", ובו, לצד הוצאה מחודשת של האלבום המקורי, רימיקסים חדשים שנקטפו בבציר אורגני על ידי ליאם האוולט, האיש וה-TR-808, בכבודו ובעצמו. הסיבה לפוסט הזה, היא, בעצם, עד כמה שאני יכול לזכור, שהרימיקס הזה, הפותח את החלק השני של האלבום המחודש, פשוט העיף לי את האוזניים והרגליים וכל דבר אחר שיכול לעוף. הרימיקס הזה, כן, הזה, הוא נקודת-ייחודיות ומכונת-זמן ויותר מהכל: déjà vu.