Mashup

מאשאפ היא יצירה מוסיקלית המורכבת מהתכה וערבוב של הקלטות של שני שירים שונים או יותר. ככזאת, המאשאפ הינה סוגה פוסט-מודרנית מובהקת, בשל השימוש בחומר קיים הנעשה בה, הערבוב בין סגנונות, זמנים ותקופות המתקיים בה, והסוגיות שהיא מעלה בנוגע למעמד היוצר ומיקומו. לא מפתיע, אם כן, שהמוסיקה המלווה את הקדימון לסרטו האחרון של טרנטינו - 'ג'אנגו' - הינה מאשאפ בין שיר מוכר של ג'יימס בראון, סנדק הפאנק ובין קטע ראפ של טופאק שאקור (ויש גם גרסה ערוכה מצויינת עם המילים). כי טרנטינו הוא לא רק ה-במאי הפוסט-מודרני בהא הידיעה: שני סרטיו האחרונים, 'ג'אנגו' ו'ממזרים חסרי-כבוד', הם בעצמם סוג של מאשאפ - מאשאפ בין עולם הקולנוע והמציאות ההיסטורית, אותה מנסה טרנטינו לכתוב-מחדש. 

ב'ג'אנגו' טרנטינו משחק עם דמותו של ישוע, המשיח הנוצרי, כגבר שחור. כמו תמיד אצל טרנטינו, הבחירה בג'יימס בראון ובטופאק היא מקרית ולא-מקרית: הוא יכול היה לבחור מתוך רשימה ארוכה של גברים שחורים שהתקרבו אל פסגות האל-מוות במאה החולפת, אך נדמה שהבחירה בקולו של טופאק - אותו קדוש מעונה שהוקרב על מזבח סכסוך כנופיות ההיפ-הופ הגדול של שנות ה-90 בין החוף המזרחי והמערבי של ארה"ב - מבטאת היטב את רחשי ליבו של ג'אנגו. מלבד העובדה המצמררת שבמילות השיר חוזה טופאק את מותו-שלו, הרי שלמילים רבות המופיעות בשיר - live eternally, reincarnation, prophecy, destiny -  אסוציאציות דתיות, ובאופן ספציפי, נוצריות. ג'אנגו, בדומה לטופאק, הינו Untouchable: נצר לגזע חדש של בני-אלים המתקיימים בדמיון התרבותי הקולקטיבי, באיזור הדימדומים שבין ההיסטורי והמיתולוגי.

Remix

יש עניין כזה שהכל נתהפך ל-remix. כן. 2012 זה כאן ועכשיו, אנחנו חיים כבר בעתיד, וסוף העולם, אם הוא לא התרחש כבר בלי ששמנו לב, חזקה עליו שיגיע. אבל זה עתיד ישן, עתיד שכבר נחווה, אנחנו נוסעים במהירות מופרזת במכונית שתיבת ההילוכים שלה תקועה ב-déjà vu. בהתאם לכך, ההרכב המושמע ביותר במאורה בשבועות האחרונים הוא הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. אמני פרפורמנס קונספטואליים שמתכתבים עם הגיאולוגיה של תרבות הפופ? ראפרים זולים וצעקניים? ילדים משועממים מהשכונה? סתם סטלנים? התקשורת קצת מתקשה להחליט. לא שזה מפריע להם. בכל מקרה, זה נשמע קצת מוכר, לא?

אז צללתי השבוע ללופ משלי. מסתובב במאורה הלוך ושוב, רוקד ושר לעצמי, עובד על הפלואו ומשייף את המבטא הדרום אפריקאי, ובעיקר, עסוק בלא להיות בטוח שעכשיו לא 1997. תקוע בתוך מה שכבר התרחש, עצי האורן של עיר הקודש מתערבבים באלה של עיר הנמל, הצלילים מתערבבים ומתמזגים, שברי הזכרונות צפים ועולים: מעורפלים, מקוטעים, לא ברורים. אין לי שום דרך לדעת מה קרה באמת ומה רק חלמתי. המציאות של האתמול הופכת כבר היום לחלומות בהקיץ שלא ברור אם התגשמו  או נמוגו. déjà vu.

בדבר אחד אני בטוח: ב-1997, בעודי מנתר כאחרון הארנבים הצעירים, הטעם המוסיקלי שלי היה קצת יותר מצומצמם ומוגבל ממה שהוא היום, כלומר, שמעתי בעיקר להקה אחת שנקראה The Prodigy. אני זוכר לילות שלא נגמרים בנסיונות ביטבוקסינג נואשים בגנים ציבוריים, אני זוכר חורף קר ב"מועדונים" מפוקפקים בעיר התחתית, אני זוכר דיסקים צרובים מאותה עיר תחתית, אתרי אינטרנט עם טקסט (!) כשכל הקונספט הזה עוד היה חדש. אני לא בטוח, אבל נדמה לי, שהיה גם נסיון גרפיטי כושל במרכז המסחרי, ואני בוודאי מדמיין, או זוכר חלום מעורפל, כשעולות בראשי תמונות מהופעה חיה מול קהל גדול ורב ביום חם של חודש מאי. אני זוכר את תחושת הציפייה כשישבתי לילות שלמים מול MTV, מחכה שישדרו כבר את הקליפ החדש וה"שערורייתי" של הלהקה האהובה עלי:

אולי בגלל הגסות הבוטה שלו, הקליפ הזה מצליח לדעתי להשאר רלבנטי גם היום. אל תבינו אותי לא נכון: אני ארנב פמיניסט מוצהר, ומתנגד לכל סוג של אלימות, בוודאי כזו שמופנית נגד נשים. אבל מה שב-1997 היה "שערורייתי", די מחוויר ב-2012 על יד קליפים מלב המיינסטרים של הפופ העולמי. עד כמה שאני יכול לזכור, ב-1997 עדיין לא היה דאבסטפ. הפרודיג'י עשויים להחשב, מוסיקלית ותרבותית, כאבות הרוחניים של הסגנון, כמו גם של להקות כמו Die Antwoord. הצלילים האלקטרוניים הקשים והמסונתזים, הביטים השבורים והווליום, הו, הווליום, כולם מיישירים מבטם אל הממסד ואומרים: "Whateva Man". תמונת ראי פסטורלית של המציאות והבטחה לעולם טוב יותר, עולם עם הרבה יותר מוסיקה והרבה פחות חוקים.

Remix. ללהקות כמו ה"פרוטג'י האלה שאתה שומע כל היום וחולם עליהם בלילות" היה הרגל מגונה של להוציא סינגלים עמוסים ברימיקסים לשירים שלהם, שגם ככה נשמעו, הורכבו ונבנו כרימיקסים בצטטם חומרים קיימים, מביסטי בויז ועד נירוונה. כארנב משוגע-לדבר לא יכולתי שלא לרכוש את כולם, בתקופה שבה עוד היה נהוג ללכת לחנות תקליטים, לקנות דיסקים, לשמוע אותם ולתת להם לצבור אבק בחדר כאות-כבוד של הון סימבולי. היום אני יכול להודות שעד כמה שאני זוכר, תמיד העדפתי את הגרסאות המקוריות ולא את שלל הרימיקסים, שערבבו משהו שגם ככה היה מעודכן ורלבנטי. חשוב להבין שמאז 1997 הפרודיג'י, וליאם האוולט - היוצר המרכזי מאחורי ההרכב - בפרט, לא שחררו שום פיסת מוסיקה מעניינת. אפשר לתאר את הקריירה שלהם כהתפוצצות אמנותית שהגיעה לשיא ב-1997 ומאז סובלת מחרדת השפעה עצמית.

ליצור ב-2012 רימיקס לשיר ישן של פרודיג'י שישמע רלבנטי ומעודכן, זאת כבר אמנות אמיתית. לא כל שכן שהרימיקס המדובר הוא בעצם גרסת דאבסטפ להמנון המיזוגני הישן והטוב "Smack my bitch up". בשביל לציין את ההתמזגות של 1997 עם 2012 ואת יומההולדת ה-15 של יצירת המופת 'The Fat of the Land' פינקו אותנו החברה ב-XL באלבום שנקרא "Added Fat", ובו, לצד הוצאה מחודשת של האלבום המקורי, רימיקסים חדשים שנקטפו בבציר אורגני על ידי ליאם האוולט, האיש וה-TR-808, בכבודו ובעצמו. הסיבה לפוסט הזה, היא, בעצם, עד כמה שאני יכול לזכור, שהרימיקס הזה, הפותח את החלק השני של האלבום המחודש, פשוט העיף לי את האוזניים והרגליים וכל דבר אחר שיכול לעוף. הרימיקס הזה, כן, הזה, הוא נקודת-ייחודיות ומכונת-זמן ויותר מהכל: déjà vu.

בעקבות הארנב השחור: Man of Constant Sorrow

Early this mornin', when you knocked upon my door

Early this mornin', when you knocked upon my door

And I said, "Hello, Satan, I believe it's time to go"

איש מלא צער היה רוברט ג'ונסון. ימיו קשוחים וקצרים היו, ולילותיו חשוכים וקרים. לא פעם ולא פעמיים נאלץ לנוס על נפשו. מספרים עליו שהיה מתאמן בנגינה בגיטרה בלילות בבתי-קברות, כדי שלא יפריע את מנוחתם של החיים. לילה אחד, בערך בחצות הליל, פגש בשטן בצומת שוממה אי-שם בערבות מיסיסיפי. והשטן הציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה.

Me and the devil, was walkin' side by side

Me and the devil, was walkin' side by side

And I'm going to beat my woman, until I get satisfied

"בוא נצא לטיול ארוך". במעלה נהר המיסיסיפי התהלכו שנים אחדות שני הרעים, מהדרום העמוק והחם ועד לכרך ההומה שבצפון, שיקגו. למתבונן מהצד נדמה היה שהולך לו רוברט ג'ונסון בודד, גיטרה על שכם, אך הוא לא היה לבדו. ממקום למקום, מצומת לצומת, בצידי הדרכים ובשולי הערים, ניגן ג'ונסון לכל מי שרק רצה להקשיב.

She say you don't see why, that you will dog me 'round

(now babe, you know you ain't doin' me right, dont'cha)

She say you don't see why, that you will dog me 'round

It must-a be that old evil spirit, so deep down in the ground

עם הזמן והמרחק החל רוברט לאט לאט ללמוד משהו. איך לנגן, איך להתייחס לאשתו, הוא החל להבין משהו מהותי ויסודי אודות הדרך בה פועל העולם, וכיצד להתנהל בתוך העולם הזה בעצמו. לא פשוט, לא קל, היה זה תהליך ארוך וממושך עבורו. הוא הפסיק להכות את אשתו, וגם בפעמים הספורות שעשה זאת, לא היה זה באשמתו - היה זה חברו החדש שהשתלט עליו.

You may bury my body, down by the highway side

(Baby, I don't care where you bury my body when I'm dead and gone)

You may bury my body, down by the highway side

So my old evil spirit, can catch a Greyhound bus and ride

מאוד בשקט, בצידה של הדרך הגבוהה, שוכב הגוף הנמק של נשמה עתיקה שהבינה משהו בסיבוב הנוכחי, והשלימה עם הבנתה. חיים קשים יוצרים אנשים קשים. אנשים קשים מגיעים למקומות קשים, ומתמודדים עם מצבים קשים. מבעד לסדקי קשיחותם נובטת המוסיקה ושולחת קנוקנותיה, מתמירה את החוויות הקשות לפרחים קוליים, מייצרת אנרגיה - אודיוסינתזה - המספיקה לפחות בכדי לתפוס טרמפ על איזה כלב מזדמן ולהמשיך לעוד סיבוב.

את כל המיתוסים חי רוברט ג'ונסון בחייו הקצרים, את הפאוסטיאני ואת האפריקני. בדומה לפגאניני, סופר שחברו האפל הוא שהעניק לו את כשרון הנגינה שלו לאחר עסקה מפוקפקת. במותו, ייסד רוברט ג'ונסון את היכל התהילה האמיתי של הרוק'נ'רול, ואת אחד המיתוסים המכוננים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 - מועדון ה-27. ואם כל זה לא מספיק, הוא הצליח להשתחל גם לסרט של האחים כהן. A true man of constant sorrow.

"The Blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' bout the woman he was once with"

בעקבות הארנב השחור I

הפעם התחלתי לחפור לעצמי מחילה ארוכה ועמוקה. ניסיתי לעשות קצת סדר בכל הג'אז הזה, בתווים הכחולים של ההיסטוריה השחורה של המוסיקה הפופולרית. והמחילה היתה כל כך ארוכה, וכל כך עמוקה, שיצאתי בצד השני של העולם, בארץ הפלאות האמיתית - ארצות הברית של אמריקה: ארצם של (הלבנים) החופשיים וביתם של (השחורים) האמיצים. מסתבר שעד המאה ה-19 הצטברו בארץ הנאורה הזו המוני עבדים (כן! כמו פרעה ומצרים וזה!) שחורים שהובאו לשם מאפריקה: בני-אדם. בני-אדם שהורדו למדרגת חיה על ידי בני אדם אחרים (כן! כמו ב...! ולא שאני, בתור ארנב, חושב שמותר האדם על החיה, אבל זה כבר דיון אחר). בגלל צבע עורם. עקב נסיבות גיאופוליטיות - מערכת כלכלית שהיתה מבוססת בעיקר על גידולי מטעים של כותנה וטבק - נוצר ריכוז גדול במיוחד של בני-אדם-עבדים ב'דרום העמוק' של צפון העולם החדש. 

בשלב מסוים במאה ה-19, היתה מלחמת אזרחים - לבנים מהצפון נלחמו בלבנים מהדרום בנוגע לשאלת מעמדם של בני-האדם-העבדים: הנושא שעמד על הפרק היה ביטול העבדות הרישמית. הלבנים מן הצפון ניצחו, בני-האדם-העבדים שוחררו, לפחות להלכה, ממצבם העבדותי, אך בפועל השתפר מצבם רק במעט - הם הפכו לעם של עובדי-פרך נוודים ומשרתים קשי-יום. אבל למרות הכל, חופש מסויים התאפשר, ובעיקר איפשר את התפתחותה של תרבות מוסיקלית חדשה, שתשנה את פני העולם. מן הכנסיות השחורות, ממכרות-הפחם, מן הכבישים שנסללו לאיטם, משירי העבדים בשדות הכותנה, מן התזמורות הצבאיות - וחשוב מכל - מן המסורות המוסיקליות האפריקאיות שהצליחו לשרוד בעולם החדש - החל תהליך איטי שתחילתו בסינתיזה בין מסורות מוסיקליות אפריקאיות ואירופאיות, וסופו בהתפצלות אינסופית לריבוי של סגנונות מוסיקליים: גוספל, ג'אז, בלוז, R&B, רוק'נ'רול, סול, Fאנק, רגאיי, היפ-הופ, ג'אנגל, ביג-ביט, דראם-אנד-בייס, דאבסטפ ועוד כל מיני דברים שעוד לא המציאו להם שמות. או שעוד לא המציאו אותם. 

מה שמשמעותי הוא שמרגע שהיו בני-אדם-עבדים, המוסיקה היוותה עבורם את אחת הדרכים המרכזיות ביותר באמצעותן יכלו לשמור על אנושיותם, לברוא את עצמם כקהילה חיובית נוכח המצב האיום אליו נקלעו, ואף לתקשר מסרים של חופש מתחת לעינו הבוחנת של האח הלבן הגדול. כך נוצרה שפה כפולה ו'תמימה' למראית-עין, בה רובד המשמעות הנסתר היה גלוי רק לבני-האדם-השחורים האדם הלבן, ה'חכם' וה'מלומד', יכל להבין שפה זו רק ברמת ה'פשט', כיוון שלא הכיר את מערכת הקודים והסימנים השחורים שנדרשו כדי לרדת לעומק ה'דרש'. מצב עניינים זה קיבל את ביטויו בכמה מן המיתוסים המכוננים של החברה האפרו-אמריקאית. אחד מהם הוא זה המספר על ה'קוף המסמן', המהתל באריה, מלך הג'ונגל, כיוון שזה האחרון אינו מסוגל לרדת לסוף דבריו. מיתוס נוסף הוא זה העוסק באחינו הארנב השחור -

הידוע יותר כ-Br'er Rabbit. 

הארנב השחור הוא דמות שנקראת במחקר הספרותי Trickster, יעני - תעלולן, ליצן, פרחח. מסתלבט על החיים, קופץ ממקום למקום, ומשטה להנאתו בשוכני היער האחרים - Br'er Fox ו-Br'er Bear. עלילותיו אוגדו לקראת סוף המאה ה-19 בקובץ סיפורי-העם הנקרא 'סיפורי הדוד רמוס'. את אחת התובנות החשובות בחייו למד הארנב השחור לאחר מפגשו עם 'תינוק הזפת', שלא היה אלא מלכודת שטמנו לו אחיו השועל והדוב במטרה לתפסו וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. לאחר מלחמת העולם השנייה אולפני דיסני הפיקו סרט חביב וגזעני (ברוח התקופה) שנקרא 'Song of the South', ובו מונפש וקם לתחייה המיתוס המכונן של הארנב השחור:

ככל שנאבק הארנב השחור בתינוק הזפת בעוצמה רבה יותר, כך הוא הולך שוקע ומסתבך, עד שהוא נלכד בתוך הזפת. אך אל חשש, זה לא סוף הסיפור. לאחר שאחיו, השועל והדוב, תופסים אותו, הם מתחילים להתווכח מה יעשו איתו. הארנב השחור, שמבין את מצב-הביש אליו נקלע, מתחנן שיעשו איתו כל שיחפצו, ובלבד שלא ישליכו אותו אל חלקת הקוצים. אליה הוא כמובן מושלך כלאחר כבוד. הוא נושם לרווחה, מריח את הברקנים וטועם מן החוחים, וחוזר אל חייו הקופצניים ונטולי-הדאגות. 

המסר של המיתוסים הללו הוא הכוח המקדם את עלילת סיפורה של המוסיקה השחורה. לאחר שבן-האדם-השחור הסתבך במלכודת הדימוי המשפילה שעיצבו לו אחיו הלבנים, הדרך שלו להחלץ ממנה הינה באמצעות סימון משמעויות חדשות על גבי המשמעויות הישנות שלמד מן הלבנים. בהקשר המוסיקלי, המוסדות המוסיקליים דרכם הרשו הלבנים לבני-האדם-השחורים להתבטא - הכנסייה, שירי-העבדים והתזמורות הצבאיות\עירוניות - הם שאפשרו את לידתה של מערכת מוסיקלית חדשה, שערבבה צלילים אירופאיים ואפריקאיים לכדי מוסיקה שכולה מכוונת למטרה אחת - שחרור-עצמי מעבדות מנטלית.

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". (מתוך רוסו, מאמר על יסודות אי-השיוויון בין בני-האדם)

חופש משמעו שהעולם כולו שלך. בלי גבולות, בלי חוקים, בלי תכתיבים. ראשוני המוסיקאים השחורים חתרו תחת התפיסה האירופאית-רומנטית על-פיה אמן מוסיקלי חייב בכל רגע לחדש, להיות מקורי ומרתק - כלומר, להלחין מוסיקה 'חדשה' משלו ולא 'לגנוב' מקודמיו. אם המלחינים האירופאים עסקו רוב הזמן בלגדר להם חלקת מוסיקה ולומר "זאת לי היא", הרי שהמוסיקאים השחורים של ראשית המאה ה-20 החלו לעקור את יתדות הסימון ולקרוא: "השמרו לכם מהטות אוזן למתחזים". המוסיקה לא שייכת לאף-אחד. נגיד אני קולטריין. אני צועד לי לאיטי במורד הרחוב הראשי של הסוואנה, ולפתע פוגש את אחד השירים האהובים עלי - אני לוקח אותו בחזרה למאורה שלי, למקום שלי - ומניח אותו על המדף המיוחד לדברים האהובים עלי ביותר. My Favorite Things - זה שם הנהר המתפתל דרך ג'ונגל הג'אז ומהווה את עורק החיים הראשי שלו: יש שיר יפה, שיר שאני אוהב - אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה שנשחק ביחד. אני לוקח אותו, משנה כמה דברים, משאיר על מקומם כמה דברים - פירקתי עוד לבנה בחומה, עקרתי עוד יתד מן הגדר, מילאתי עוד קצת עפר בתעלה.

גם אפריקה באמבאטה, מאבות ההיפ-הופ ומנהיגה של אומת הזולו הבינלאומית, קרא בקול גדול: "הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזים!". כשאחיו, השועל והדוב, לכדו אותו בתינוק-הזפת, הוא התחנן: "עשו מה שתעשו, רק אל תזרקו אותי לשדה-הקוצים שבדרום הברונקס". ודרום הברונקס בשנות ה-70 לא היה סתם שדה-קוצים, היה זה שדה-קוצים בוער. אבל אפריקה באמבאטה הוא ארנב שחור. תזרקו אותו לשכונת-מצוקה שבנייניה עולים בלהבות, שסובלת מנחיתות חברתית-כלכלית, שהדרך היחידה בה יכולים צעיריה להגיע למשהו בחיים היא להיות חלק מכנופיית-רחוב - כלומר, פשע - ותסמכו עליו שהוא כבר יגלגל את הקוצים לזר נאה, יעשן אותם, יהפוך את האנרגיות השליליות לחיוביות, ועל הדרך גם ימציא את ההיפ-הופ.

And dat's not even de end, folks!

חיזרו אלינו לפרק הבא של 'בעקבות הארנב השחור', בו יסופר על הצומת המפורסמת בה פגש הבלוז את השטן.

...

יוצאים לדרך

בוקר.

בתרמיל רק מגבת וספר של ע. המילטון המגולל את סיפורה של המיתולוגיה היוונית כולה, מתורגם לעברית. שוב אני בן 7. זה קיץ ארוך וחם בקיבוץ שבאמצע הדרך בין באר-שבע ומצפה-רמון. אני שרוע על הספה בכוך שב'חדר' של סבתא שלי, בין שברי הכדים והמאובנים, ובחברת ראשו של שופן על הפסנתר השחור. בין שתיים לארבע אסור לעשות כלום. סבתא ישנה, והיא היתה מעדיפה גם אותי במצב דומה. כנראה שאם הוריי השאירו אותי לחודש שלם בקיבוץ וחזרו לחיפה, יש לזה סיבה. אני לא מסוגל להרדם בצהריים. לא עייף בכלל. בחוץ הדשא ירוק, השמש חמימה ונעימה והנדנדות קוראות לי, אך נאסר עלי לצאת לשחק בחוץ כדי שלא אפריע את מנוחת הצהריים של החברים.

אז היא נתנה לי ספר אחד ממדפיה העמוסים, אחד כזה שיהיה מספיק ארוך כדי שיקח לי לפחות חודש לסיימו – ובו המיתולוגיה כולה בעברית מודרנית, פשוטה וקלה להבנה. אודיסיאוס היה הגיבור המיידי שלי. גם יפה, גם חזק ואמיץ, והחשוב מכל – פיקח. מתמודד עם קיקלופים אימתניים מבלי להניד עפעף, ויודע לירות בחץ וקשת, כשרון שעד היום אני מעריץ. גם את אכילס אהבתי, אך את אודיסיאוס ממש ראיתי בעיני רוחי – הוא נראה כמו שלום חנוך בצעירותו, על העטיפה של 'סוף עונת התפוזים'. וכשרחץ במי-המעיין במצוות אתנה ולבש דמות של איש זקן, לא איבד מקומתו, והוא נראה כמו ששלום נראה היום, יותר מעשרים שנה אחרי תמוז.

כל מקום בו אני עובר

יכול היה להיות ביתי

יכולתי לחיות שם, להשתקע

יכלתי גם למצוא את מותי         

על אם הדרך ישבתי לא פעם

ממתין לאיזה כוח-חילוץ

בא הביתה עוד מעט

הרי לא תעזבי אותי בחוץ

גם אני, באודיסיאות הפרטיות שלי, ישבתי לא פעם ולא פעמיים על אם הדרך. פעם אחת, טיול ממושך באירופה הוביל אותי, בדרך שכתבה את עצמה מראש, לאיי יוון, אף באי שמסופר כי בו חי ונקבר הומרוס עברתי. זה היה בחודש מאי, התהלכתי ברחובותיה הגשומים של ברלין האפלה, וידעתי למה נפשי נכספת – קצת אור-שמש ים-תיכוני. ביום בו נחתתי באתונה והתהלכתי במורד הרחובות התלולים, ראיתי את הים והרחתי את האוויר וידעתי שהגעתי.

פעם שנייה יצאתי, מעשה אלכסנדר הגדול, לכבוש את תת-היבשת ההודית. גם שלום בא איתי, ולא פעם היה הוא הכוחילוץ שלי. במסע הזה התוודעתי אל ראמה, גיבור-הקשת החדש שלי. הוא קורץ מאותו חומר ממנו עשוי אודיסאוס: נדודים, הרפתקאות, גבורה ויד בטוחה האוחזת בקשת. בין האיים גם אני הפלגתי. האם לחזור הביתה? ואולי להמשיך לטייל? אלו היו השאלות המנחות שלי בכל פעם בה עזבתי את מולדתי, באמתחתי כרטיס-טיסה בכיוון אחד ותוכנית כללית ופתוחה. עד כה התגלגלו הדברים כך שתמיד חזרתי בחלוף מחציתה של שנה. ורגע החזרה תמיד משמח, עמוס חיוכים וחיבוקים ומתנות.

אני בא הביתה.