Twitter

‏הצגת רשומות עם תוויות חינוך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חינוך. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 1 במרץ 2012

חליפות

שימו Play. עכשיו תתחילו לקרוא בבקשה.




רציתי לכתוב משהו על מאבק העובדים של הסגל ה"זוטר" (מילה מקטינה שאנחנו לא מאוד אוהבים), אבל אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה להוסיף בעניין. מי שמתעניינת, מוזמנת להכנס לאתר הארגון ולהתעדכן. בסופו של דבר זה עוד מאבק של ארגון עובדים - ולא שונה בהרבה מאלה ששומעים עליהם הרבה בחדשות לאחרונה - עובדי הרכבת, עובדי הנמלים, עובדי הקבלן, הרופאים, האחיות, המורים, העובדות הסציאליות והיד עוד נטויה. בבסיסם של כל המאבקים הללו טמון גרעין משותף - יציאה כנגד תהליכי ההפרטה הקיצוניים שעוברים על המדינה. בקרוב מאוד כולנו נהיה עובדי קבלן. וזה עוד בכלל לפני שהתחלתי לנסות לדבר על המצב הפוליטי-מדיני בארץ. רק לנסות לחשוב ולנסח את מה שעובר לי בראש גורם לי לסחרחורת. ויש קשר הדוק בין הנושאים האלו. 


מחאת האוהלים ניסתה בחלקה להשתיק את הקשר הזה: יש סיבות ברורות מאוד שהדיור והתחבורה הציבורית יקרים בתוך הקו הירוק, וזולים מעבר לו. קוראים לזה איזורי עדיפות לאומית הנהנים מכהנה וכהנא תקציבים וסיבסודים, וגם כאן עוד היד נטויה (והזרוע חזקה). ויש את ההרואין להמונים הזה שנקרא ריאליטי, ו"מחאות" היוצאות כנגד מחיר הוופלים והבפלות (הכיבוד משחית) והבנזין, וגזענות, והדרה, ואפליה וחוסר-צדק איפה שלא מסתכלים בין הירדן לים. דרך אחת להתמודד עם המצב הזה הוא להתחיל לתכנן את היום שאחרי האפוקליפסה, כמו שעושים בימים אלה ב'ארץ האמורי'. אני, שחולם על אוטופיות מהיום שהתגייסתי לצבא, או מהיום בו ראיתי לראשונה את 'Fight Club', או מהלילות האינסופיים בהם שוטטתי עם חברי על רכס הכרמל, או מהיום בו קראתי לראשונה את 'עליסה בארץ הפלאות', או מאז ומתמיד, מרגיש שחלומות אוטופיים הם משהו שאין להמעיט בערכו כלל וכלל. למרות זאת, אני עוד אתפנה לזה בעתיד הקרוב. כרגע, בשל חוסר היכולת להפיק טקסט שמתמודד עם המצב בצורה קוהרנטית ומציע פתרונות, אני הולך להתענג על השתלחויות מילוליות חסרות-רסן שמטרתן היחידה היא פריקת עצבים עצבנית, במיטב המסורת של RATM. ראו הוזהרתם: מכאן ואילך הפוסט הזה מתדרדר ומהר. לבבות חלשים מוזמנים לעזוב כעת.


יש מימד נוסף במאבק הסגל הזוטר שמייחד אותו מיתר המאבקים (למעט מאבק המורים): זה מאבק שעוסק בעתיד החינוך בארץ. ולא שבריאות ומערכת הרפואה והתחבורה הציבורית והדיור והרווחה הם נושאים חשובים פחות מחינוך (ה"פסק-זמן" והבנזין כן חשובים פחות מחינוך). אבל אנחנו נאבקים לא רק כארגון עובדים הנושא ונותן על זכויות, אלא גם על מה שנראה לנו כעתיד החינוך בארץ. אנחנו מוטרדים מאוד מגדעון סער (גדעון סהר? גדעון שר? גידי?) שבמקרה הטוב אפשר לכנות אותו סר-החינוך ובמקרה הרע סער-החינוח, צר-החיכוך, מר-הליכלוך ועוד חרוזים חותכים לרוב. שולח תלמידים למערת המכפלה? ספר להם גם שבקרוב, כשילכו לצבא, יצטרכו להתמודד עם האוכלוסיה היהודית העויינת שגרה שם. שולח את "ילדינו" להכיר את עיר-דוד? ספר להם גם על המתנ"ס שנהרס לא מזמן בוואדי חילווה


אני חונכתי במערכת החינוך ה"ממלכתית", הציונית, החילונית. איפשהו בתיכון התחלתי להרגיש שעובדים עלי. היה לי מחנך נהדר, שניסה ללמד אותנו לחשוב ודיבר איתנו על "פוסט-מודרניזם". אף אחד מאיתנו לא הבין מה זה. אבל התחלתי לחשוד בטקסי יום הזיכר-און. היום התקלקלתי לגמרי. כל יום אני רוכב על אופניי לאוניברסיטה ועובר בשייח ג'ראח (סליחה, שכונת "שמעון הסנאי הצדיק"). פתחו שם מיני-התנחלות עם עמדת שמירה שהציבור הישראלי מממן בכספי המיסים, וכיאה לעמדת שמירה מהודרת שמו שם דגל ישראל. ואני רואה אותו כל בוקר זו השנה הרביעית. וכל בוקר אני יותר שונא את הדגל ה"ציוני" הזה. לאחרונה שמתי לב שהוא ספק-שרוף, ספק-קרוע. ועדיין מתנוסס ברוח, ממתין לקטסטרופה שתסיים את הנזק הגלוי. כפני הדגל פני המדינה. אני חייב להודות שאני אוהב אותו יותר קרוע ושרוף. 


מ
בתמונה: שומרים ישראלים עזי-נפש בשייח ג'ראח ותורן מתכת גאה וזקוף
אז לכל הגדעון-סערים של העולם, ולכל האנשים שלובשים חליפות: אני לא מאמין לכם, אני שונא אתכם, אתם שמנים ולא מתת-תזונה אלא מגרגרנות ותאוות-בשרים, אתם אוכלים מדי יום במסעדות-הפאר הקלוקלות של טבחי הממון כשאנשים בפריפריה הפוליטית נאבקים כדי לגרד שאריות אורז מתחתית האוברדראפט, אתם חותכים את המדינה לפרוסות קרפצ'יו ונותנים לנוחי, נותנים לעופר, נותנים לשרי, נותנים לתשובה, ורק לכל האנשים שלא לובשים חליפות-חנק לא נשאר. אז אני מאחל לכם שכולכם תחנקו בקרוב מהנתחים השמנים שיתקעו בגרונכם, חנוטים בחליפות שלכם תלכו לבקר במערת המחפלה, המשפלה, המפלה, המטפלה ובעיר-דוד שבקרוב נחליף את שמה לעיר-ביבי, ושעל הדרך תשימו פתק בקוטל הבייקון המערבי (כור עצבותנו) שאתם דוחפים בבוקר ליד הביצה כדי להתחיל עוד בוקר מפרך במשרדים הממוזגים שלכם, עסוקים בכסאות מוזיקליים בזמן שאנשים אחרים עובדים בשבילכם. 


חינוך הוא העתיד. לא של המדינה, של העולם. תתחילו ללמד ערבית מדוברת בבתי ספר. אנחנו לא רוצים ללמוד ערבית ספרותית כדי שנוכל להאזין לרדיו ולקרוא חדשות ולשרת במודיעין. אנחנו רוצים לדעת לדבר ערבית כדי שנוכל לדבר עם בני-האדם איתם אנו חולקים את המרחב הזה, שכל קשר בינו לבין המילה 'מדינה' הוא מקרי, וכל קשר בינו לבין המילה 'ארץ' לכוד מראש במעצר מינהלי של לאומנות וגזענות. אתם תמשיכו "לצרוב" את התודעה כמו שהופכים סטייק על הגחלים, וכל היהודים שגרים על קו-התפר בארץ-של-אפאחד ימשיכו לקרוא בשם השכונה 'מוסררה', גם אם תכתבו על עוד מאה, אלף, מיליון-תלפים שלטים "מורשה". חינוך הוא העתיד, אבל הוא לא הכל. אם ה"מדינה" לא תספק חינוך ראוי לשמו, אנחנו נמצא אותו במקומות אחרים. גדעון סער, סימנתי אותך ואת החליפה המשובחט שלך. אתה האויב שלי. אני לא נלחם באלימות. אני לא מאמין באלימות. אני נלחם דרך מוסיקה. ראה הוזהר-תה.








גילוי נאות: הארנב הלבן כותב הבלוג הינו (בין היתר, ובעוונותיו הרבים) חבר סגל "זוטר" באחת מן האוניברסיטאות שבתוך הקו הירוק (למעשה, הקו הנאה הזה מקיף אותה כמו שעניבה את גדעון סער). ועוד דבר: אין לי שום דבר אישי נגד גדעון סער, מלבד העובדה שהוא חליפה. 

יום חמישי, 21 באפריל 2011

אתה מתעורר: מוטיבציות



לפני שנה בערך, הייתי בהופעה של רונה קינן, בה היא בצעה את אלבומה 'שירים ליואל' במלואו. שלומי שבן התארח, והצטרף להרכב שליווה את קינן לקראת סוף המופע. נסים קלדרון הנחה את הערב, שכלל גם דיון על העיר כקונספט בהקשר ספרותי. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את שירי האלבום, וישבתי על קצה הכיסא כל המופע. 

יש רגעים בחיים, שדברים מתחברים. שנדמה שכל מה שקרה עד אותו רגע, כולל אירועים נקודתיים ונשכחים מן העבר, קרה מסיבה. לא סתם ביליתי שעות משמימות בין כותלי הבטון של מרכז חינוך ליאו-בק בחיפה עם המורה לספרות, מיה ברוך, שחוזרת שוב ושוב על המנטרה שלה: "הכתם הוא סמל!". כאילו שאם היא תגיד את זה מספיק פעמים, כולנו נשתכנע, נאמין בזה ונקבל 100 בבגרות בספרות.

שני שירים מאת דוד אבידן למדנו עם מיה ברוך. הראשון היה 'הכתם נשאר על הקיר', והשני היה 'בעיות אישיות'. במילים של אבידן היה משהו מוזר, מכשף ומהפנט. לא דומה לשום דבר שפגשנו עד אז בשיעורי ספרות. ולמרות הפוטנציאל של אבידן לפנות לנערים בעלי מזג חתרני, עדיין הצלחנו להשאר אדישים וציניים כמו שרק תלמידי תיכון יכולים להיות. אבל בדיוק במקום שבו לא התחברנו לשירים האלה, נכנס ההכרח של בחינת הבגרות. אם כך ואם כך, שני השירים האלה נשארו תלויים על הקירות הפנימיים של המוח שלי.

בשנת 2007, שבע שנים אחרי מיה ברוך וכיתה י"א, נסעתי להודו לחצי שנה. כמה ימים לפני הטיסה, קניתי את האלבום השני של שלומי שבן שזה עתה יצא, "עיר". כשגיליתי שהשיר החמישי באלבום הוא לחן מקורי של שבן ל'בעיות אישיות', אמרתי לעצמי שזה היה פשוט ברור ומתבקש. משך כל התקופה שקדמה לנסיעה להודו, היה מונח על שולחני הספרון הסגול המלא בשיריו של אבידן, 'משהו בשביל מישהו'

היתה לי דירה גדולה ששכרתי בחיפה, על הכרמל, עם שותפה שלרוב אינה נמצאת, עבודה בלילות וים בימים, נוף מהמרפסת של צמרות אורנים וים כחול, ושעות ארוכות שנמתחו לצלילי בוסה-נובה קטנה. לעתים הייתי מדפדף בספר של אבידן, חייתי באיטיות והשלמתי פערים בהשכלה המוסיקלית והספרותית שלי. אפילו ניסיתי להלחין שיר או שניים משל אבידן.

כשחזרתי מהודו, לא עבר זמן רב ושיניתי את הטמפו של חיי מהאדג'יו של הבוסה-נובה החיפאית לפרסטו של האוניברסיטה העברית. באותו ערב קיץ ירושלמי, במופע של רונה קינן, ביצע שלומי שבן את 'בעיות אישיות'. 

אבל הרגע שהכי המם אותי במופע, הרגע ששלח אותי בחזרה לתיכון, ואל אותן שעות ארוכות על המרפסת ברחוב פינסקי, וגם אל ההווה והעתיד, וחיבר לי קצוות של חוטים פרומים בהם שיחק גור-החתולים שבי, היה השיר 'אתה מתעורר'. כשיצאתי מן ההופעה הבטחתי לעצמי (ושכנתי דאז, לירון, שהיתה איתי בהופעה, עדה לכך) שבקרוב מאוד, אולי אפילו במסגרת לימודי באוניברסיטה, אתחקה אחר כל אותם דברים שהתחברו באותו רגע. 

הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל חברי לספסל הלימודים במרכז חינוך ליאו-בק בחיפה, ולמיה ברוך, שבאמת היתה המורה שלנו לספרות באותו מוסד, ושגם אם עוררה בנו אנטגוניזם מסויים, הרי שכמה שנים אחר-כך קראנו במקומון החיפאי "כלבו" שהיא נבחרה  בסקר תלמידים למורה הפופולרית ביותר בעיר.

ואל תשכחו, הכתם הוא סמל.


 A Felicidade / Antonio Carlos Jobim & Vinicius de Moraes


אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!


אושר
תרגום: אהוד מנור

Matti Caspi - a Felicidade by arnavlavan

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,
יורד כמו דמעה בנשמה.



___________________________________________________________________________

הכתם נשאר על הקיר \ דוד אבידן




_________________________________________________________________________

אתה מתעורר \ רונה קינן


אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!

אתה מתעורר
(יואל חולה געגועים)

אתה מתעורר
הכרית לידך עדיין חמה
כולנו יודעים שזה שקר
היא הלכה לפני שנים
אבל כמו כאב רפאים
הכרית לפעמים עוד חמה
אתה מתרגל ישיבה במטבח ודברים אחרים
שעושים אנשים בגילך
אין לזה סיבה
זה מעביר את הזמן ועובדה שעברו כבר שנים

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר
תן לי סיבה להאמין
שהעצב יש לו סוף

אתה מצלצל אליה כל יום באותה השעה
זה כמו להאכיל דגים באקווריום
אין לזה תמורה
מה גם שהיא מזמן לא גרה כאן
אז אני עונה כל יום באותה השעה
לא הייתי רוצה לקלקל את השגרה שלך
נכון, זה משונה
אבל קרו כבר דברים משונים מאלה
ויש בזה נחמה
  
אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין
בחלל הבודד
מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר
תן לי סיבה להאמין
שהעצב יש לו סוף

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון
דברים שאפשר בלעדיהם
אבל נעים יותר איתם
הם ממלאים את הבית בשולי ובתפל
אתה מתבונן
בכתם קפה על שולחן במטבח
פתאום הוא גדל וממלא את החדר
זוחל על הקירות
שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט
אז אתה מצלצל באיחור לא אופייני
אנחנו שותקים ואז אתה מצטט לי שיר של אבידן
אם כך ואם כך
הכתם נשאר על הקיר

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין
בחלל הבודד
מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר
תן לי סיבה להאמין
שהעצב יש לו סוף


______________________________________________________________________




שיעור ספרות עם המורה מיה ברוך - אינטרטקסטואליות 


מיה ברוך: אל מי פונה הדוברת בשיר ומפצירה בו: "אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר"?
ארנב לבן: זו שאלה קלה. היא פונה אל יואל, הדמות שקורותיה מתוארת באלבום 'שירים ליואל'.
מ"ב: יפה, אני רואה שהתכוננת היטב לשיעור. ובכן, ספר לנו מי הוא יואל?
א"ל: יואל הוא דמות המבוססת על אביה של היוצרת, עמוס קינן

מ"ב: אבל לאיזה איש עצוב היא מתכוונת, מאיזה שיר?
א"ל: מה זאת אומרת? היא מתכוונת לאיש העצוב מהשיר "אושר", בביצוע של מתי כספי.  בסוף השיר שלה היא אפילו שורקת את המנגינה הפותחת את השיר "אושר". היא גם רוצה להאמין דווקא בהיפך ממילות השיר, בעצב שיש לו סוף.
מ"ב: אבל אין אף איש בשיר "אושר", יש רק איזה דובר קוסמי עלום, חסר צורה וגוף. יושב על ענן ומשקיף מטה, והאושר נראה לו כמו נוצה ברוח וכמו אגל טל וכמו קרנבל.
א"ל: אז לאיזה איש מאיזה שיר היא יכולה להתכוון?


מ"ב: קודם כל, מה זה משנה למי היא מתכוונת? מה שחשוב זה איך אנחנו מבינים את זה.
א"ל: בסדר, אז איך אנחנו יכולים להבין את זה?
מ"ב: אולי היא מתכוונת לאיש מהשיר של דוד אבידן? האיש אותו מצטט יואל דרך הטלפון בסוף הבית השלישי: 
"אם כך ואם כך \ הכתם נשאר על הקיר"?
א"ל: אולי היא מתכוונת לשניהם? 
מ"ב: אולי.
א"ל: אבל אם כן, אז מה הקשר בין יואל ובין השיר של אבידן? מהו הכתם של יואל, שבגללו הוא עצוב בלי סוף?


_______________________________________________


מתוך הספר 'על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן', נורית גרץ, 206-211:


"איזה פגם מולד שורבב בעורמה לתוך החלום הזה על מדינה, על חברה, כדי שיישחק עוד לפני שהוגשם. ולמה עוד יש לצפות? הרי הימים יעברו, הכול ירחק, ואז הזיכרונות והגעגועים לא יעלו עוד את הרגע הזה שבו הכול אמור היה להתגשם ושום דבר לא התגשם."


"ב-1949 השתחרר עמוס מהצבא והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שפעלה אז בטרה סנטה. אבל במקום להשתתף בשיעורים היה מסתובב בעיר, עובר עם חבריו מבית-קפה לבית-קפה, מבר לבר, מנסה להטביע בנהרות אלכוהול את הזיכרון שאינו מצליח להפוך לשכחה, ובכל-זאת ההולך ושוקע בערפל. מה לא היה בסדר? מה, בעצם, לא היה בסדר?"


"...וכל השנים הללו, כשהוא תוקף ומכה ומבקר וסופג ביקורות חוזרות ומכתבי נאצה ואיומים על ביתו ועל משפחתו, הוא יודע שכל זה לא יביא מחילה, יודע ''שמי שפעם אחת בחייו החליט ובחר משהו כאשר לא היתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות. ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה''."