שימו Play. עכשיו תתחילו לקרוא בבקשה.
רציתי לכתוב משהו על מאבק העובדים של הסגל ה"זוטר" (מילה מקטינה שאנחנו לא מאוד אוהבים), אבל אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה להוסיף בעניין. מי שמתעניינת, מוזמנת להכנס לאתר הארגון ולהתעדכן. בסופו של דבר זה עוד מאבק של ארגון עובדים - ולא שונה בהרבה מאלה ששומעים עליהם הרבה בחדשות לאחרונה - עובדי הרכבת, עובדי הנמלים, עובדי הקבלן, הרופאים, האחיות, המורים, העובדות הסציאליות והיד עוד נטויה. בבסיסם של כל המאבקים הללו טמון גרעין משותף - יציאה כנגד תהליכי ההפרטה הקיצוניים שעוברים על המדינה. בקרוב מאוד כולנו נהיה עובדי קבלן. וזה עוד בכלל לפני שהתחלתי לנסות לדבר על המצב הפוליטי-מדיני בארץ. רק לנסות לחשוב ולנסח את מה שעובר לי בראש גורם לי לסחרחורת. ויש קשר הדוק בין הנושאים האלו.
מחאת האוהלים ניסתה בחלקה להשתיק את הקשר הזה: יש סיבות ברורות מאוד שהדיור והתחבורה הציבורית יקרים בתוך הקו הירוק, וזולים מעבר לו. קוראים לזה איזורי עדיפות לאומית הנהנים מכהנה וכהנא תקציבים וסיבסודים, וגם כאן עוד היד נטויה (והזרוע חזקה). ויש את ההרואין להמונים הזה שנקרא ריאליטי, ו"מחאות" היוצאות כנגד מחיר הוופלים והבפלות (הכיבוד משחית) והבנזין, וגזענות, והדרה, ואפליה וחוסר-צדק איפה שלא מסתכלים בין הירדן לים. דרך אחת להתמודד עם המצב הזה הוא להתחיל לתכנן את היום שאחרי האפוקליפסה, כמו שעושים בימים אלה ב'ארץ האמורי'. אני, שחולם על אוטופיות מהיום שהתגייסתי לצבא, או מהיום בו ראיתי לראשונה את 'Fight Club', או מהלילות האינסופיים בהם שוטטתי עם חברי על רכס הכרמל, או מהיום בו קראתי לראשונה את 'עליסה בארץ הפלאות', או מאז ומתמיד, מרגיש שחלומות אוטופיים הם משהו שאין להמעיט בערכו כלל וכלל. למרות זאת, אני עוד אתפנה לזה בעתיד הקרוב. כרגע, בשל חוסר היכולת להפיק טקסט שמתמודד עם המצב בצורה קוהרנטית ומציע פתרונות, אני הולך להתענג על השתלחויות מילוליות חסרות-רסן שמטרתן היחידה היא פריקת עצבים עצבנית, במיטב המסורת של RATM. ראו הוזהרתם: מכאן ואילך הפוסט הזה מתדרדר ומהר. לבבות חלשים מוזמנים לעזוב כעת.
יש מימד נוסף במאבק הסגל הזוטר שמייחד אותו מיתר המאבקים (למעט מאבק המורים): זה מאבק שעוסק בעתיד החינוך בארץ. ולא שבריאות ומערכת הרפואה והתחבורה הציבורית והדיור והרווחה הם נושאים חשובים פחות מחינוך (ה"פסק-זמן" והבנזין כן חשובים פחות מחינוך). אבל אנחנו נאבקים לא רק כארגון עובדים הנושא ונותן על זכויות, אלא גם על מה שנראה לנו כעתיד החינוך בארץ. אנחנו מוטרדים מאוד מגדעון סער (גדעון סהר? גדעון שר? גידי?) שבמקרה הטוב אפשר לכנות אותו סר-החינוך ובמקרה הרע סער-החינוח, צר-החיכוך, מר-הליכלוך ועוד חרוזים חותכים לרוב. שולח תלמידים למערת המכפלה? ספר להם גם שבקרוב, כשילכו לצבא, יצטרכו להתמודד עם האוכלוסיה היהודית העויינת שגרה שם. שולח את "ילדינו" להכיר את עיר-דוד? ספר להם גם על המתנ"ס שנהרס לא מזמן בוואדי חילווה.
אני חונכתי במערכת החינוך ה"ממלכתית", הציונית, החילונית. איפשהו בתיכון התחלתי להרגיש שעובדים עלי. היה לי מחנך נהדר, שניסה ללמד אותנו לחשוב ודיבר איתנו על "פוסט-מודרניזם". אף אחד מאיתנו לא הבין מה זה. אבל התחלתי לחשוד בטקסי יום הזיכר-און. היום התקלקלתי לגמרי. כל יום אני רוכב על אופניי לאוניברסיטה ועובר בשייח ג'ראח (סליחה, שכונת "שמעון
 מ |
| בתמונה: שומרים ישראלים עזי-נפש בשייח ג'ראח ותורן מתכת גאה וזקוף |
חינוך הוא העתיד. לא של המדינה, של העולם. תתחילו ללמד ערבית מדוברת בבתי ספר. אנחנו לא רוצים ללמוד ערבית ספרותית כדי שנוכל להאזין לרדיו ולקרוא חדשות ולשרת במודיעין. אנחנו רוצים לדעת לדבר ערבית כדי שנוכל לדבר עם בני-האדם איתם אנו חולקים את המרחב הזה, שכל קשר בינו לבין המילה 'מדינה' הוא מקרי, וכל קשר בינו לבין המילה 'ארץ' לכוד מראש במעצר מינהלי של לאומנות וגזענות. אתם תמשיכו "לצרוב" את התודעה כמו שהופכים סטייק על הגחלים, וכל היהודים שגרים על קו-התפר בארץ-של-אפאחד ימשיכו לקרוא בשם השכונה 'מוסררה', גם אם תכתבו על עוד מאה, אלף, מיליון-תלפים שלטים "מורשה". חינוך הוא העתיד, אבל הוא לא הכל. אם ה"מדינה" לא תספק חינוך ראוי לשמו, אנחנו נמצא אותו במקומות אחרים. גדעון סער, סימנתי אותך ואת החליפה המשובחט שלך. אתה האויב שלי. אני לא נלחם באלימות. אני לא מאמין באלימות. אני נלחם דרך מוסיקה. ראה הוזהר-תה.
גילוי נאות: הארנב הלבן כותב הבלוג הינו (בין היתר, ובעוונותיו הרבים) חבר סגל "זוטר" באחת מן האוניברסיטאות שבתוך הקו הירוק (למעשה, הקו הנאה הזה מקיף אותה כמו שעניבה את גדעון סער). ועוד דבר: אין לי שום דבר אישי נגד גדעון סער, מלבד העובדה שהוא חליפה.
