Déjà-ouï*

תמונה ראשונה

ארנב צעיר, נגיד בן 17, קונה בעשרה שקלים דיסק ובו אוסף של קטעי מוסיקה אלקטרונית מיד שניה, בג'אנק או אולי באוזן השלישית. על הקופסה השקופה מודפסים שמות הלהקות והקטעים, הכל רימיקסים של רימיקסים, וקשה לקרוא את שמות הלהקות. הארנב יושב שעות על גבי שעות בחדרו שבבית הוריו, בלילות, ומקשיב לדיסק במערכת סטריאו עם מגש משולש מתוצרת JVC שאינה עולה יותר מ-200$. החדר נראה קצת מוזר, צר וארוך וחלון ענק פעור בצידו הארוך וסורגים לבנים המתפתלים באמצעם קבועים בו. קירותיו מכוסים תמונות צבעוניות ורצפתו בגדים ומזרונים וכריות. אפשר כבר לחוש בניחוח דק ועדין של קטורת מן המזרח. המוסיקה נפרשת לאט, בלולאות סגלגלות העוטפות את זוג האזניים הארוכות, מרדימה, מרגיעה, משככת, פותחת את הלב. הלולאות נפרשות החוצה, ממריאות למעלה, יוצאות מהחלון, מעבר לאלון הענק, מחייכות ברכה לירח, להר ולים, וממשיכות הלאה. 

תמונה שניה

בחלוף שבע שנים, אותו ארנב ממש, יושב בחדרו שבביתו על צלע ההר, מוקף בצמרות אורנים ריחניים, בכריות צבעוניות ובשקט המופרע מדי פעם בקריאות העורבים הנפרדים מן השמש השוקעת. בימים מקפץ הארנב בדרכו לרחוץ בים ובחול, ובלילות שוקע הוא אל תוך אוקיינוס האפשרויות שנגלה מבעד למסך הרשת. מוסיקה, ידע, ספרים, סרטים - הכל מכל הבא ליד. הארנב הופך לספוג וקולט ומקבל ומתמסר ומתרחב וסוחט עצמו לדעת וסופג עוד ועוד ועולה על גדותיו אך כלום לא נשפך, הכל נשאר, מוחזק ומקופל בתוך מרחב תודעתי אינסופי שמארגן עצמו מחדש ללא הרף כדי להכיל עוד ועוד. מדי פעם הוא מגיח מן החדר כדי להכין לעצמו או לאחרים סלט, ואז שב וחוזר פנימה. לא אחת קורה לו שהוא נתקל במנגינה מוכרת, כה מוכרת, היכן שמעה בעבר?

תמונה שלישית

שבע שנים נוספות כמעט וחלפו להן מבלי שהרגשנו בכך, והארנב שלנו כבר אינו תמים. הוא יוצא למסיבת-ריקודים באיזור סואן ומסוכן בעיר הגדולה. כמעט לבדו, הוא חש מאויים ונדחק לפינה, מבטים מפחידים דוקרים בעורפו וחומדים את פרוותו הרכה והנעימה. ואז, כשהכל כבר נראה כמעט אבוד, פתאום הוא רואה אותה. יותר נכון, שומע אותה.

והוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא יודע - לא חושב, לא נדמה לו, לא אולי - הוא יודע ללא ספק שהוא כבר שמע את המנגינה הזו בעבר, שהוא כבר ראה אותה, שהוא בעצם מכיר אותה. מכיר אותה כל כך טוב, כפי שהוא מכיר את עצמו ממש. מכיר אותה מהרגע שעמד על דעתו. הוא יודע שזאת המנגינה שהוא תמיד רצה, שהוא תמיד חיפש, זאת המנגינה שתגאל אותו, שתציל את חייו, שתביא לו אושר ושמחה ואהבה. זו המנגינה שתשחרר אותו מן המשאות הכבדים שהוא סוחב על כתפיו ובליבו. הוא ארנב חופשי כעת והוא יוצא לדרך חדשה, ולעולם לא יפחד שוב מדבר בעולם. ועוד דבר הוא יודע, שלמרות שהמנגינה היתה עמו מאז ומתמיד, הרי שהוא נתקל בה כבר פנים-אל-פנים בעבר, אך היא הסתתרה מפניו והוא לא זיהה אותה. אבל היכן? ומתי?

(התמונה באדיבות The Drawing Hands)


תמונה רביעית

בנעוריו היה הארנב פחות בררן. היה שומע את מה שמשדרים ב-MTV, מסתובב בלילות עם החברים מהשכונה ולובש בגדי כדורסל כי זה מה שכולם עשו. הוא תמיד העדיף רוק אבל בסוף שנות ה-90 הרוק כבר היה מין בסכנת הכחדה, ועל הנישה האקולוגית שלו החלה להשתלט המוסיקה השחורה. הוא נהג במידה מסויימת של חשדנות וספקנות כלפי המוסיקה שרוב חבריו אהבו מאוד, אבל מוסיקה היא מוסיקה, ונסתרות דרכיה. והמנגינה המיוחדת הזאת, שעתידה להיות, כעבור שנים, מפתח למנעול ליבו, מצאה את דרכה אליו כשעוד היה קשה ובוסרי. כדרכן של התגלויות המגיעות מעולמות אחרים ורחוקים, המצויים מעבר להשגתנו, וכמו אז גם עכשיו, היא הופיעה מולו בצורה שתאמה את רמת הבנתו באותו זמן, ואת היכולת שלו להפתח אליה ולהכיל אותה.




* Déjà-ouï - משהו שנדמה שנשמע כבר בעבר, בדומה ל-Déjà-vu, כאשר הנשמע (ouï) מחליף כאן את הנראה (vu).

שני ברושים

שני ברושים לבד

אל מול צומת עמוסה

רכבת קלה

זה מתחיל בנקודה על המפה. נקודה לא אקראית, לא מקרית בהחלט. נקודה שבחרתי בשל קירבתי אליה, בשל קירבתה אלי. נקודה בה אני עובר לפחות פעמיים ביום, ולרוב הרבה יותר. אני מכיר אותה היטב, יודע איפה היא ומה יש בה. לפחות בערך. בגלל שאף פעם לא הייתי ממש בנקודה עצמה, אלא רק חלפתי על פניה בדרכי לקניות בשוק שמחוץ לשער שכם או בחוזרי על אופני מהר הצופים. בגלל שלרוב אני כל כך ממהר, לא הספקתי מעולם לעצור לרגע, להעפיל ממש אל תוכה, להתבונן היטב בתוכה ואל מחוצה לה, ולהרהר. 

עד היום. 

היום, קצת לפני השקיעה, חמוש במצלמה דיגיטלית, עצרתי וטיפסתי אל מצפור תומר, מעין מרפסת המשקיפה אל אחת הצמתים העמוסות ביותר בירושלים, המפגישה את רחוב הנביאים עם דרך חיל ההנדסה. מן הקצה של ירושלים המערבית ניתן לראות צומת עמוסת רכבים מכל הסוגים: מכוניות, אוטובוסים, משאיות, ניידות, אופנועים, מוניות, עגלות ואפילו רכבת קלה אחת. נהר שוצף של תחבורה מפריד בין מזרח ומערב: שלושה נתיבים הנוסעים דרומה - אחד מהם נבלע במנהרה הנפערת בהר, פסי רכבת כפולים, שני נתיבי מכוניות נוספים הנוסעים צפונה, ולאחריהם תחנת האוטובוסים המרכזית של מזרח העיר ושני נתיבי כביש נוספים. קצת לפני השקיעה התנועה עמוסה וסואנת, הרמזורים מכתיבים את קצב פעימות הצומת, צופרי המשאיות ושירת הסירנות מנגנים את המולת סוף היום המלווה את צעדיהם של הולכי-הרגל בנסותם לחצות את הנהר הרחב.

כשמטפסים אל תוך המרפסת ומתבוננים בתוכה נגלה לעין עולם שלם. העולם הזה נמצא שם כל הזמן, תמיד מחכה לאנשים שיבואו בשעריו ויהנו משלל המראות, הריחות והקולות שיש לו להציע:

• צמד ברושים המדשדשים בשלוליות שתן

• פלסטיק

• ברזיה שאינה עובדת ובתוכה שברי בקבוק זכוכית

• ירח מתמלא ניבט מבעד לענפי הברושים

• תמונה יפנית של ענפים עירומים המסתירים רכבת חדישה

• ואם מסתכלים טוב, מבעד לדקלים, ניתן לראות את הכיפה המוזהבת

גם אני חוצה את הצומת הזו. לפחות פעמיים בשבוע, פעמים רבות יותר, אני שם פעמי אל עבר השוק שמחוץ לשער שכם כדי לקנות פירות, ירקות ופיתות. יותר טעים, יותר קרוב, יותר זול מלקנות במערב העיר. לא מזמן נבטה בי ההכרה שאני עושה קניות במקום שאיני דובר את שפתו, שמראם ומנהגיהם של תושביו שונים בצורה ניכרת מאלה שלי - מקום שהוא למעשה, ואולי בעתיד אף להלכה, "חוץ לארץ" לכל דבר ועניין. בינתיים, השמש שוקעת והיום יורד, והאנשים ממשיכים לחצות את הנהר ממערב למזרח וממזרח למערב ללא הפוגה. בעוד כמה שעות המולת היום תתפוגג אל צרצורי הלילה הקריר, והעיר תוריד הילוך, לפחות עד הבוקר הבא. 

שני ברושים לבד

מתבוננים מזרחה

העתיד קרוב

Remix

יש עניין כזה שהכל נתהפך ל-remix. כן. 2012 זה כאן ועכשיו, אנחנו חיים כבר בעתיד, וסוף העולם, אם הוא לא התרחש כבר בלי ששמנו לב, חזקה עליו שיגיע. אבל זה עתיד ישן, עתיד שכבר נחווה, אנחנו נוסעים במהירות מופרזת במכונית שתיבת ההילוכים שלה תקועה ב-déjà vu. בהתאם לכך, ההרכב המושמע ביותר במאורה בשבועות האחרונים הוא הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. אמני פרפורמנס קונספטואליים שמתכתבים עם הגיאולוגיה של תרבות הפופ? ראפרים זולים וצעקניים? ילדים משועממים מהשכונה? סתם סטלנים? התקשורת קצת מתקשה להחליט. לא שזה מפריע להם. בכל מקרה, זה נשמע קצת מוכר, לא?

אז צללתי השבוע ללופ משלי. מסתובב במאורה הלוך ושוב, רוקד ושר לעצמי, עובד על הפלואו ומשייף את המבטא הדרום אפריקאי, ובעיקר, עסוק בלא להיות בטוח שעכשיו לא 1997. תקוע בתוך מה שכבר התרחש, עצי האורן של עיר הקודש מתערבבים באלה של עיר הנמל, הצלילים מתערבבים ומתמזגים, שברי הזכרונות צפים ועולים: מעורפלים, מקוטעים, לא ברורים. אין לי שום דרך לדעת מה קרה באמת ומה רק חלמתי. המציאות של האתמול הופכת כבר היום לחלומות בהקיץ שלא ברור אם התגשמו  או נמוגו. déjà vu.

בדבר אחד אני בטוח: ב-1997, בעודי מנתר כאחרון הארנבים הצעירים, הטעם המוסיקלי שלי היה קצת יותר מצומצמם ומוגבל ממה שהוא היום, כלומר, שמעתי בעיקר להקה אחת שנקראה The Prodigy. אני זוכר לילות שלא נגמרים בנסיונות ביטבוקסינג נואשים בגנים ציבוריים, אני זוכר חורף קר ב"מועדונים" מפוקפקים בעיר התחתית, אני זוכר דיסקים צרובים מאותה עיר תחתית, אתרי אינטרנט עם טקסט (!) כשכל הקונספט הזה עוד היה חדש. אני לא בטוח, אבל נדמה לי, שהיה גם נסיון גרפיטי כושל במרכז המסחרי, ואני בוודאי מדמיין, או זוכר חלום מעורפל, כשעולות בראשי תמונות מהופעה חיה מול קהל גדול ורב ביום חם של חודש מאי. אני זוכר את תחושת הציפייה כשישבתי לילות שלמים מול MTV, מחכה שישדרו כבר את הקליפ החדש וה"שערורייתי" של הלהקה האהובה עלי:

אולי בגלל הגסות הבוטה שלו, הקליפ הזה מצליח לדעתי להשאר רלבנטי גם היום. אל תבינו אותי לא נכון: אני ארנב פמיניסט מוצהר, ומתנגד לכל סוג של אלימות, בוודאי כזו שמופנית נגד נשים. אבל מה שב-1997 היה "שערורייתי", די מחוויר ב-2012 על יד קליפים מלב המיינסטרים של הפופ העולמי. עד כמה שאני יכול לזכור, ב-1997 עדיין לא היה דאבסטפ. הפרודיג'י עשויים להחשב, מוסיקלית ותרבותית, כאבות הרוחניים של הסגנון, כמו גם של להקות כמו Die Antwoord. הצלילים האלקטרוניים הקשים והמסונתזים, הביטים השבורים והווליום, הו, הווליום, כולם מיישירים מבטם אל הממסד ואומרים: "Whateva Man". תמונת ראי פסטורלית של המציאות והבטחה לעולם טוב יותר, עולם עם הרבה יותר מוסיקה והרבה פחות חוקים.

Remix. ללהקות כמו ה"פרוטג'י האלה שאתה שומע כל היום וחולם עליהם בלילות" היה הרגל מגונה של להוציא סינגלים עמוסים ברימיקסים לשירים שלהם, שגם ככה נשמעו, הורכבו ונבנו כרימיקסים בצטטם חומרים קיימים, מביסטי בויז ועד נירוונה. כארנב משוגע-לדבר לא יכולתי שלא לרכוש את כולם, בתקופה שבה עוד היה נהוג ללכת לחנות תקליטים, לקנות דיסקים, לשמוע אותם ולתת להם לצבור אבק בחדר כאות-כבוד של הון סימבולי. היום אני יכול להודות שעד כמה שאני זוכר, תמיד העדפתי את הגרסאות המקוריות ולא את שלל הרימיקסים, שערבבו משהו שגם ככה היה מעודכן ורלבנטי. חשוב להבין שמאז 1997 הפרודיג'י, וליאם האוולט - היוצר המרכזי מאחורי ההרכב - בפרט, לא שחררו שום פיסת מוסיקה מעניינת. אפשר לתאר את הקריירה שלהם כהתפוצצות אמנותית שהגיעה לשיא ב-1997 ומאז סובלת מחרדת השפעה עצמית.

ליצור ב-2012 רימיקס לשיר ישן של פרודיג'י שישמע רלבנטי ומעודכן, זאת כבר אמנות אמיתית. לא כל שכן שהרימיקס המדובר הוא בעצם גרסת דאבסטפ להמנון המיזוגני הישן והטוב "Smack my bitch up". בשביל לציין את ההתמזגות של 1997 עם 2012 ואת יומההולדת ה-15 של יצירת המופת 'The Fat of the Land' פינקו אותנו החברה ב-XL באלבום שנקרא "Added Fat", ובו, לצד הוצאה מחודשת של האלבום המקורי, רימיקסים חדשים שנקטפו בבציר אורגני על ידי ליאם האוולט, האיש וה-TR-808, בכבודו ובעצמו. הסיבה לפוסט הזה, היא, בעצם, עד כמה שאני יכול לזכור, שהרימיקס הזה, הפותח את החלק השני של האלבום המחודש, פשוט העיף לי את האוזניים והרגליים וכל דבר אחר שיכול לעוף. הרימיקס הזה, כן, הזה, הוא נקודת-ייחודיות ומכונת-זמן ויותר מהכל: déjà vu.

בעקבות הארנב השחור I

הפעם התחלתי לחפור לעצמי מחילה ארוכה ועמוקה. ניסיתי לעשות קצת סדר בכל הג'אז הזה, בתווים הכחולים של ההיסטוריה השחורה של המוסיקה הפופולרית. והמחילה היתה כל כך ארוכה, וכל כך עמוקה, שיצאתי בצד השני של העולם, בארץ הפלאות האמיתית - ארצות הברית של אמריקה: ארצם של (הלבנים) החופשיים וביתם של (השחורים) האמיצים. מסתבר שעד המאה ה-19 הצטברו בארץ הנאורה הזו המוני עבדים (כן! כמו פרעה ומצרים וזה!) שחורים שהובאו לשם מאפריקה: בני-אדם. בני-אדם שהורדו למדרגת חיה על ידי בני אדם אחרים (כן! כמו ב...! ולא שאני, בתור ארנב, חושב שמותר האדם על החיה, אבל זה כבר דיון אחר). בגלל צבע עורם. עקב נסיבות גיאופוליטיות - מערכת כלכלית שהיתה מבוססת בעיקר על גידולי מטעים של כותנה וטבק - נוצר ריכוז גדול במיוחד של בני-אדם-עבדים ב'דרום העמוק' של צפון העולם החדש. 

בשלב מסוים במאה ה-19, היתה מלחמת אזרחים - לבנים מהצפון נלחמו בלבנים מהדרום בנוגע לשאלת מעמדם של בני-האדם-העבדים: הנושא שעמד על הפרק היה ביטול העבדות הרישמית. הלבנים מן הצפון ניצחו, בני-האדם-העבדים שוחררו, לפחות להלכה, ממצבם העבדותי, אך בפועל השתפר מצבם רק במעט - הם הפכו לעם של עובדי-פרך נוודים ומשרתים קשי-יום. אבל למרות הכל, חופש מסויים התאפשר, ובעיקר איפשר את התפתחותה של תרבות מוסיקלית חדשה, שתשנה את פני העולם. מן הכנסיות השחורות, ממכרות-הפחם, מן הכבישים שנסללו לאיטם, משירי העבדים בשדות הכותנה, מן התזמורות הצבאיות - וחשוב מכל - מן המסורות המוסיקליות האפריקאיות שהצליחו לשרוד בעולם החדש - החל תהליך איטי שתחילתו בסינתיזה בין מסורות מוסיקליות אפריקאיות ואירופאיות, וסופו בהתפצלות אינסופית לריבוי של סגנונות מוסיקליים: גוספל, ג'אז, בלוז, R&B, רוק'נ'רול, סול, Fאנק, רגאיי, היפ-הופ, ג'אנגל, ביג-ביט, דראם-אנד-בייס, דאבסטפ ועוד כל מיני דברים שעוד לא המציאו להם שמות. או שעוד לא המציאו אותם. 

מה שמשמעותי הוא שמרגע שהיו בני-אדם-עבדים, המוסיקה היוותה עבורם את אחת הדרכים המרכזיות ביותר באמצעותן יכלו לשמור על אנושיותם, לברוא את עצמם כקהילה חיובית נוכח המצב האיום אליו נקלעו, ואף לתקשר מסרים של חופש מתחת לעינו הבוחנת של האח הלבן הגדול. כך נוצרה שפה כפולה ו'תמימה' למראית-עין, בה רובד המשמעות הנסתר היה גלוי רק לבני-האדם-השחורים האדם הלבן, ה'חכם' וה'מלומד', יכל להבין שפה זו רק ברמת ה'פשט', כיוון שלא הכיר את מערכת הקודים והסימנים השחורים שנדרשו כדי לרדת לעומק ה'דרש'. מצב עניינים זה קיבל את ביטויו בכמה מן המיתוסים המכוננים של החברה האפרו-אמריקאית. אחד מהם הוא זה המספר על ה'קוף המסמן', המהתל באריה, מלך הג'ונגל, כיוון שזה האחרון אינו מסוגל לרדת לסוף דבריו. מיתוס נוסף הוא זה העוסק באחינו הארנב השחור -

הידוע יותר כ-Br'er Rabbit. 

הארנב השחור הוא דמות שנקראת במחקר הספרותי Trickster, יעני - תעלולן, ליצן, פרחח. מסתלבט על החיים, קופץ ממקום למקום, ומשטה להנאתו בשוכני היער האחרים - Br'er Fox ו-Br'er Bear. עלילותיו אוגדו לקראת סוף המאה ה-19 בקובץ סיפורי-העם הנקרא 'סיפורי הדוד רמוס'. את אחת התובנות החשובות בחייו למד הארנב השחור לאחר מפגשו עם 'תינוק הזפת', שלא היה אלא מלכודת שטמנו לו אחיו השועל והדוב במטרה לתפסו וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. לאחר מלחמת העולם השנייה אולפני דיסני הפיקו סרט חביב וגזעני (ברוח התקופה) שנקרא 'Song of the South', ובו מונפש וקם לתחייה המיתוס המכונן של הארנב השחור:

ככל שנאבק הארנב השחור בתינוק הזפת בעוצמה רבה יותר, כך הוא הולך שוקע ומסתבך, עד שהוא נלכד בתוך הזפת. אך אל חשש, זה לא סוף הסיפור. לאחר שאחיו, השועל והדוב, תופסים אותו, הם מתחילים להתווכח מה יעשו איתו. הארנב השחור, שמבין את מצב-הביש אליו נקלע, מתחנן שיעשו איתו כל שיחפצו, ובלבד שלא ישליכו אותו אל חלקת הקוצים. אליה הוא כמובן מושלך כלאחר כבוד. הוא נושם לרווחה, מריח את הברקנים וטועם מן החוחים, וחוזר אל חייו הקופצניים ונטולי-הדאגות. 

המסר של המיתוסים הללו הוא הכוח המקדם את עלילת סיפורה של המוסיקה השחורה. לאחר שבן-האדם-השחור הסתבך במלכודת הדימוי המשפילה שעיצבו לו אחיו הלבנים, הדרך שלו להחלץ ממנה הינה באמצעות סימון משמעויות חדשות על גבי המשמעויות הישנות שלמד מן הלבנים. בהקשר המוסיקלי, המוסדות המוסיקליים דרכם הרשו הלבנים לבני-האדם-השחורים להתבטא - הכנסייה, שירי-העבדים והתזמורות הצבאיות\עירוניות - הם שאפשרו את לידתה של מערכת מוסיקלית חדשה, שערבבה צלילים אירופאיים ואפריקאיים לכדי מוסיקה שכולה מכוונת למטרה אחת - שחרור-עצמי מעבדות מנטלית.

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". (מתוך רוסו, מאמר על יסודות אי-השיוויון בין בני-האדם)

חופש משמעו שהעולם כולו שלך. בלי גבולות, בלי חוקים, בלי תכתיבים. ראשוני המוסיקאים השחורים חתרו תחת התפיסה האירופאית-רומנטית על-פיה אמן מוסיקלי חייב בכל רגע לחדש, להיות מקורי ומרתק - כלומר, להלחין מוסיקה 'חדשה' משלו ולא 'לגנוב' מקודמיו. אם המלחינים האירופאים עסקו רוב הזמן בלגדר להם חלקת מוסיקה ולומר "זאת לי היא", הרי שהמוסיקאים השחורים של ראשית המאה ה-20 החלו לעקור את יתדות הסימון ולקרוא: "השמרו לכם מהטות אוזן למתחזים". המוסיקה לא שייכת לאף-אחד. נגיד אני קולטריין. אני צועד לי לאיטי במורד הרחוב הראשי של הסוואנה, ולפתע פוגש את אחד השירים האהובים עלי - אני לוקח אותו בחזרה למאורה שלי, למקום שלי - ומניח אותו על המדף המיוחד לדברים האהובים עלי ביותר. My Favorite Things - זה שם הנהר המתפתל דרך ג'ונגל הג'אז ומהווה את עורק החיים הראשי שלו: יש שיר יפה, שיר שאני אוהב - אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה שנשחק ביחד. אני לוקח אותו, משנה כמה דברים, משאיר על מקומם כמה דברים - פירקתי עוד לבנה בחומה, עקרתי עוד יתד מן הגדר, מילאתי עוד קצת עפר בתעלה.

גם אפריקה באמבאטה, מאבות ההיפ-הופ ומנהיגה של אומת הזולו הבינלאומית, קרא בקול גדול: "הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזים!". כשאחיו, השועל והדוב, לכדו אותו בתינוק-הזפת, הוא התחנן: "עשו מה שתעשו, רק אל תזרקו אותי לשדה-הקוצים שבדרום הברונקס". ודרום הברונקס בשנות ה-70 לא היה סתם שדה-קוצים, היה זה שדה-קוצים בוער. אבל אפריקה באמבאטה הוא ארנב שחור. תזרקו אותו לשכונת-מצוקה שבנייניה עולים בלהבות, שסובלת מנחיתות חברתית-כלכלית, שהדרך היחידה בה יכולים צעיריה להגיע למשהו בחיים היא להיות חלק מכנופיית-רחוב - כלומר, פשע - ותסמכו עליו שהוא כבר יגלגל את הקוצים לזר נאה, יעשן אותם, יהפוך את האנרגיות השליליות לחיוביות, ועל הדרך גם ימציא את ההיפ-הופ.

And dat's not even de end, folks!

חיזרו אלינו לפרק הבא של 'בעקבות הארנב השחור', בו יסופר על הצומת המפורסמת בה פגש הבלוז את השטן.

...

זמן של מספרים

לאחרונה הרבה אנשים פונים אלי עם שאלה אחת ספציפית. תיבת המייל שלי מוצפת, סטודנטים עוצרים אותי במסדרונות הר-הצופים, חתולי-רחוב עטים עלי ודורשים מענה, אפילו בחורות בפאב פותחות בשיחה ידידותית-לכאורה, על-מנת שיוכלו ברגע האמת לשלוף את השאלה המיסתורית והעתיקה: "מה ההבדל בין 3/4 ובין 6/8?"

אילו היתה שאלה זו מופנית למתמטיקאי, אני מתאר לעצמי שהתשובה היתה עשויה להיות משהו בסגנון: "6/8 הינו הרחבה של 3/4, למעשה הכפלה ב-2 של המונה והמכנה. מבחינה כמותית הם שווי-ערך וההבדל ביניהם הינו חיצוני בלבד, עניין של רישום. נגיד שלאדם מסויים, נקרא לו, נאמר, דנקנר, או משהו בסגנון, יש עוגה. והוא מחלק אותה לארבעה חלקים שווים, ולוקח לעצמו שלושה מהם, וליתר האנשים משאיר חלק אחד. אפשר לומר שהוא לקח לעצמו שלושה רבעים מן העוגה, ואפשר לומר באותה מידה שהוא לקח לעצמו שש שמיניות ממנה. זה עניין של ניסוח, אבל אין הבדל מהותי בין שתי האמירות הללו."

אך אני איני מתמטיקאי - אני מוסיקאי. ובמוסיקה ישנו הבדל מהותי, ככל הנוגע למושגי הזמן, הקצב והמשקל המוסיקליים, בין המשקלים הנושאים את השמות 3/4 ו-6/8. 3/4 הוא משקל משולש. הוא מתחלק לשלוש פעמות שוות, שאורך כל אחת מהן הוא רבע. הפעמה הראשונה בכל תיבה במשקל זה מקבלת הטעמת-יתר (המסומנת בתווים באמצעות הסימן "<") בהשוואה לפעמות שבאות אחריה. כך נראית התבנית הבסיסית ביותר במשקל זה בתווים:

וכך נשמע אחד השירים היותר מוכרים שנכתבו במשקל זה:

ניתן לראות את התבנית הבסיסית של המשקל בתיבה המכילה את המילים "she once had". ביתר התיבות מופיעות תבניות ריתמיות אחרות, אך המשותף לכולן הוא שהן כולן תבניות ריתמיות הנגזרות מן המשקל של השיר, הלא הוא 3/4.

המשקל המכונה 6/8, לעומת זאת, אינו משקל משולש אלא כפול. ההבדל נעוץ לא באורך התיבה, שכפי שידידינו המתמטיקאי הסביר לנו, עשוי להיות זהה, אלא בחלוקות הפנימיות. בעוד כל תיבה של 3/4 מתחלקת לקבוצה אחת ובה שלוש פעמות באורך רבע, הרי שכל תיבה במשקל 6/8 מתחלקת לשתי קבוצות, שבכל אחת מהן שלוש פעמות באורך שמינית. כך נוצרת חלוקה פנים-תיבתית אחרת לגמרי: השמינית הראשונה והשמינית הרביעית מקבלות הטעמת-יתר (והראשונה, הלא היא הפעמה החזקה הבאה בתחילת התיבה, אף יותר מוטעמת מן הרביעית), וכך נוצרות שתי קבוצות - ומכאן ש-6/8 אינו משקל משולש אלא משקל כפול. התבנית הריתמית הבסיסית במשקל 6/8 תראה בתווים כך:

ואחד השירים היותר מוכרים שנכתבו במשקל הזה נשמע כך:

וכך נראית תבנית ליווי-הגיטרה של השיר בתווים - ניתן לראות שהיא דומה מאוד לתבנית הבסיסית של המשקל:

כעת מתעוררת השאלה החשובה הבאה: "מה קורה כשאנו נמצאים במשקל 3/4, אבל שומעים תבנית ריתמית מלאה בשמיניות? כיצד נדע להבדיל וכיצד נרשום זאת בתווים?" ובכן, תיבה במשקל 3/4 שמלאה כולה בשמיניות, תראה ברישום התווים  הגרפי כך:

וכך נשמע אחד השירים הפחות מוכרים, אך יותר יפים, שהולחן במשקל 3/4 ומכיל תיבות רבות המלאות בשמיניות:

כעת יוכלו לטעון כנגדי יודעי-ח"ן: "הרי כל הדוגמאות שהבאת הולחנו בעל-פה, ולא נכתבו בתווים בעת הלחנתן. והרי את שרשמת ב-3/4, ניתן לרשום גם ב-6/8, ולהיפך, וכל מה שצריך לעשות הוא לשנות את מהירות הנגינה כדי שלא יהיה הבדל".

על כך אשיב: יש במוסיקה גורמים נוספים מלבד המשקל, המקצב והערכים הריתמיים עצמם, שעוזרים לנו ללמוד ולגלות באיזה משקל הולחן שיר מסוים, אפילו אם מעולם לא נכתב בתווים בעת הלחנתו (שהרי מן הידועות היא שיוצרים רבים בסגנונות המוסיקה הפופולרית אינם טורחים להעלות את יצירותיהם על הכתב, ותחת זאת מעלים אותן ישר ליוטיוב). אחד מן הגורמים הללו הוא זה המכונה 'קצב הרמוני', ומתייחס לתדירות ולמהירות בה מתחלפים האקורדים בשיר. הן ב'אבוא אליך' והן ב-'House of the rising sun' האקורדים מתחלפים בתדירות של פעם בתיבה, כשהחילוף מתרחש על קו התיבה ועל הפעמה החזקה שבאה לאחריו. מבחינה תיאורטית יכולים היינו לרשום את 'אבוא אליך' במשקל 6/8 ואת שירם של 'החיות' במשקל 3/4, אך לו עשינו זאת היה בכך חטא כלפי המוסיקה עצמה, הקיימת ממש רק מחוץ לתווים: בהתנגנה היא מספרת לנו משהו על עצמה, ותוך כדי כך מגלה לנו משהו עלינו ועל יכולתנו להבין מהו הזמן.

ולסיום סיומת: הנה דוגמא לשיר שמזגזג בחינניות בין 3/4 ל-6/8, ועוד באותה שורה: "I like to be in america". חילופי המשקל מתרחשים לראשונה באיזור 00:45 בקליפ שכאן.

אתה מתעורר: מוטיבציות

לפני שנה בערך, הייתי בהופעה של רונה קינן, בה היא בצעה את אלבומה 'שירים ליואל' במלואו. שלומי שבן התארח, והצטרף להרכב שליווה את קינן לקראת סוף המופע. נסים קלדרון הנחה את הערב, שכלל גם דיון על העיר כקונספט בהקשר ספרותי. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את שירי האלבום, וישבתי על קצה הכיסא כל המופע. 

יש רגעים בחיים, שדברים מתחברים. שנדמה שכל מה שקרה עד אותו רגע, כולל אירועים נקודתיים ונשכחים מן העבר, קרה מסיבה. לא סתם ביליתי שעות משמימות בין כותלי הבטון של מרכז חינוך ליאו-בק בחיפה עם המורה לספרות, מיה ברוך, שחוזרת שוב ושוב על המנטרה שלה: "הכתם הוא סמל!". כאילו שאם היא תגיד את זה מספיק פעמים, כולנו נשתכנע, נאמין בזה ונקבל 100 בבגרות בספרות.

שני שירים מאת דוד אבידן למדנו עם מיה ברוך. הראשון היה 'הכתם נשאר על הקיר', והשני היה 'בעיות אישיות'. במילים של אבידן היה משהו מוזר, מכשף ומהפנט. לא דומה לשום דבר שפגשנו עד אז בשיעורי ספרות. ולמרות הפוטנציאל של אבידן לפנות לנערים בעלי מזג חתרני, עדיין הצלחנו להשאר אדישים וציניים כמו שרק תלמידי תיכון יכולים להיות. אבל בדיוק במקום שבו לא התחברנו לשירים האלה, נכנס ההכרח של בחינת הבגרות. אם כך ואם כך, שני השירים האלה נשארו תלויים על הקירות הפנימיים של המוח שלי.

בשנת 2007, שבע שנים אחרי מיה ברוך וכיתה י"א, נסעתי להודו לחצי שנה. כמה ימים לפני הטיסה, קניתי את האלבום השני של שלומי שבן שזה עתה יצא, "עיר". כשגיליתי שהשיר החמישי באלבום הוא לחן מקורי של שבן ל'בעיות אישיות', אמרתי לעצמי שזה היה פשוט ברור ומתבקש. משך כל התקופה שקדמה לנסיעה להודו, היה מונח על שולחני הספרון הסגול המלא בשיריו של אבידן, 'משהו בשביל מישהו'. 

היתה לי דירה גדולה ששכרתי בחיפה, על הכרמל, עם שותפה שלרוב אינה נמצאת, עבודה בלילות וים בימים, נוף מהמרפסת של צמרות אורנים וים כחול, ושעות ארוכות שנמתחו לצלילי בוסה-נובה קטנה. לעתים הייתי מדפדף בספר של אבידן, חייתי באיטיות והשלמתי פערים בהשכלה המוסיקלית והספרותית שלי. אפילו ניסיתי להלחין שיר או שניים משל אבידן.

כשחזרתי מהודו, לא עבר זמן רב ושיניתי את הטמפו של חיי מהאדג'יו של הבוסה-נובה החיפאית לפרסטו של האוניברסיטה העברית. באותו ערב קיץ ירושלמי, במופע של רונה קינן, ביצע שלומי שבן את 'בעיות אישיות'. 

אבל הרגע שהכי המם אותי במופע, הרגע ששלח אותי בחזרה לתיכון, ואל אותן שעות ארוכות על המרפסת ברחוב פינסקי, וגם אל ההווה והעתיד, וחיבר לי קצוות של חוטים פרומים בהם שיחק גור-החתולים שבי, היה השיר 'אתה מתעורר'. כשיצאתי מן ההופעה הבטחתי לעצמי (ושכנתי דאז, לירון, שהיתה איתי בהופעה, עדה לכך) שבקרוב מאוד, אולי אפילו במסגרת לימודי באוניברסיטה, אתחקה אחר כל אותם דברים שהתחברו באותו רגע. 

הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל חברי לספסל הלימודים במרכז חינוך ליאו-בק בחיפה, ולמיה ברוך, שבאמת היתה המורה שלנו לספרות באותו מוסד, ושגם אם עוררה בנו אנטגוניזם מסויים, הרי שכמה שנים אחר-כך קראנו במקומון החיפאי "כלבו" שהיא נבחרה  בסקר תלמידים למורה הפופולרית ביותר בעיר.

ואל תשכחו, הכתם הוא סמל.

 A Felicidade / Antonio Carlos Jobim & Vinicius de Moraes

אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!


אושר
תרגום: אהוד מנור
Matti Caspi - a Felicidade by arnavlavan

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,יורד כמו דמעה בנשמה.


___________________________________________________________________________

הכתם נשאר על הקיר \ דוד אבידן

_________________________________________________________________________

אתה מתעורר \ רונה קינן


אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!

אתה מתעורר

(יואל חולה געגועים)

אתה מתעורר

הכרית לידך עדיין חמה

כולנו יודעים שזה שקר

היא הלכה לפני שנים

אבל כמו כאב רפאים

הכרית לפעמים עוד חמה

אתה מתרגל ישיבה במטבח ודברים אחרים

שעושים אנשים בגילך

אין לזה סיבה

זה מעביר את הזמן ועובדה שעברו כבר שנים

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

אתה מצלצל אליה כל יום באותה השעה

זה כמו להאכיל דגים באקווריום

אין לזה תמורה

מה גם שהיא מזמן לא גרה כאן

אז אני עונה כל יום באותה השעה

לא הייתי רוצה לקלקל את השגרה שלך

נכון, זה משונה

אבל קרו כבר דברים משונים מאלה

ויש בזה נחמה

  

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין

בחלל הבודד

מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון

דברים שאפשר בלעדיהם

אבל נעים יותר איתם

הם ממלאים את הבית בשולי ובתפל

אתה מתבונן

בכתם קפה על שולחן במטבח

פתאום הוא גדל וממלא את החדר

זוחל על הקירות

שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט

אז אתה מצלצל באיחור לא אופייני

אנחנו שותקים ואז אתה מצטט לי שיר של אבידן

אם כך ואם כך

הכתם נשאר על הקיר

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין

בחלל הבודד

מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף


______________________________________________________________________

שיעור ספרות עם המורה מיה ברוך - אינטרטקסטואליות 


מיה ברוך: אל מי פונה הדוברת בשיר ומפצירה בו: "אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר"?

ארנב לבן: זו שאלה קלה. היא פונה אל יואל, הדמות שקורותיה מתוארת באלבום 'שירים ליואל'.

מ"ב: יפה, אני רואה שהתכוננת היטב לשיעור. ובכן, ספר לנו מי הוא יואל?

א"ל: יואל הוא דמות המבוססת על אביה של היוצרת, עמוס קינן. 

מ"ב: אבל לאיזה איש עצוב היא מתכוונת, מאיזה שיר?

א"ל: מה זאת אומרת? היא מתכוונת לאיש העצוב מהשיר "אושר", בביצוע של מתי כספי.  בסוף השיר שלה היא אפילו שורקת את המנגינה הפותחת את השיר "אושר". היא גם רוצה להאמין דווקא בהיפך ממילות השיר, בעצב שיש לו סוף.

מ"ב: אבל אין אף איש בשיר "אושר", יש רק איזה דובר קוסמי עלום, חסר צורה וגוף. יושב על ענן ומשקיף מטה, והאושר נראה לו כמו נוצה ברוח וכמו אגל טל וכמו קרנבל.

א"ל: אז לאיזה איש מאיזה שיר היא יכולה להתכוון?


מ"ב: קודם כל, מה זה משנה למי היא מתכוונת? מה שחשוב זה איך אנחנו מבינים את זה.
א"ל: בסדר, אז איך אנחנו יכולים להבין את זה?
מ"ב: אולי היא מתכוונת לאיש מהשיר של דוד אבידן? האיש אותו מצטט יואל דרך הטלפון בסוף הבית השלישי: 
"אם כך ואם כך \ הכתם נשאר על הקיר"?
א"ל: אולי היא מתכוונת לשניהם? 
מ"ב: אולי.
א"ל: אבל אם כן, אז מה הקשר בין יואל ובין השיר של אבידן? מהו הכתם של יואל, שבגללו הוא עצוב בלי סוף?


_______________________________________________


מתוך הספר 'על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן', נורית גרץ, 206-211:


"איזה פגם מולד שורבב בעורמה לתוך החלום הזה על מדינה, על חברה, כדי שיישחק עוד לפני שהוגשם. ולמה עוד יש לצפות? הרי הימים יעברו, הכול ירחק, ואז הזיכרונות והגעגועים לא יעלו עוד את הרגע הזה שבו הכול אמור היה להתגשם ושום דבר לא התגשם."


"ב-1949 השתחרר עמוס מהצבא והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שפעלה אז בטרה סנטה. אבל במקום להשתתף בשיעורים היה מסתובב בעיר, עובר עם חבריו מבית-קפה לבית-קפה, מבר לבר, מנסה להטביע בנהרות אלכוהול את הזיכרון שאינו מצליח להפוך לשכחה, ובכל-זאת ההולך ושוקע בערפל. מה לא היה בסדר? מה, בעצם, לא היה בסדר?"


"...וכל השנים הללו, כשהוא תוקף ומכה ומבקר וסופג ביקורות חוזרות ומכתבי נאצה ואיומים על ביתו ועל משפחתו, הוא יודע שכל זה לא יביא מחילה, יודע ''שמי שפעם אחת בחייו החליט ובחר משהו כאשר לא היתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות. ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה''."