בעקבות הארנב השחור I

הפעם התחלתי לחפור לעצמי מחילה ארוכה ועמוקה. ניסיתי לעשות קצת סדר בכל הג'אז הזה, בתווים הכחולים של ההיסטוריה השחורה של המוסיקה הפופולרית. והמחילה היתה כל כך ארוכה, וכל כך עמוקה, שיצאתי בצד השני של העולם, בארץ הפלאות האמיתית - ארצות הברית של אמריקה: ארצם של (הלבנים) החופשיים וביתם של (השחורים) האמיצים. מסתבר שעד המאה ה-19 הצטברו בארץ הנאורה הזו המוני עבדים (כן! כמו פרעה ומצרים וזה!) שחורים שהובאו לשם מאפריקה: בני-אדם. בני-אדם שהורדו למדרגת חיה על ידי בני אדם אחרים (כן! כמו ב...! ולא שאני, בתור ארנב, חושב שמותר האדם על החיה, אבל זה כבר דיון אחר). בגלל צבע עורם. עקב נסיבות גיאופוליטיות - מערכת כלכלית שהיתה מבוססת בעיקר על גידולי מטעים של כותנה וטבק - נוצר ריכוז גדול במיוחד של בני-אדם-עבדים ב'דרום העמוק' של צפון העולם החדש. 

בשלב מסוים במאה ה-19, היתה מלחמת אזרחים - לבנים מהצפון נלחמו בלבנים מהדרום בנוגע לשאלת מעמדם של בני-האדם-העבדים: הנושא שעמד על הפרק היה ביטול העבדות הרישמית. הלבנים מן הצפון ניצחו, בני-האדם-העבדים שוחררו, לפחות להלכה, ממצבם העבדותי, אך בפועל השתפר מצבם רק במעט - הם הפכו לעם של עובדי-פרך נוודים ומשרתים קשי-יום. אבל למרות הכל, חופש מסויים התאפשר, ובעיקר איפשר את התפתחותה של תרבות מוסיקלית חדשה, שתשנה את פני העולם. מן הכנסיות השחורות, ממכרות-הפחם, מן הכבישים שנסללו לאיטם, משירי העבדים בשדות הכותנה, מן התזמורות הצבאיות - וחשוב מכל - מן המסורות המוסיקליות האפריקאיות שהצליחו לשרוד בעולם החדש - החל תהליך איטי שתחילתו בסינתיזה בין מסורות מוסיקליות אפריקאיות ואירופאיות, וסופו בהתפצלות אינסופית לריבוי של סגנונות מוסיקליים: גוספל, ג'אז, בלוז, R&B, רוק'נ'רול, סול, Fאנק, רגאיי, היפ-הופ, ג'אנגל, ביג-ביט, דראם-אנד-בייס, דאבסטפ ועוד כל מיני דברים שעוד לא המציאו להם שמות. או שעוד לא המציאו אותם. 

מה שמשמעותי הוא שמרגע שהיו בני-אדם-עבדים, המוסיקה היוותה עבורם את אחת הדרכים המרכזיות ביותר באמצעותן יכלו לשמור על אנושיותם, לברוא את עצמם כקהילה חיובית נוכח המצב האיום אליו נקלעו, ואף לתקשר מסרים של חופש מתחת לעינו הבוחנת של האח הלבן הגדול. כך נוצרה שפה כפולה ו'תמימה' למראית-עין, בה רובד המשמעות הנסתר היה גלוי רק לבני-האדם-השחורים האדם הלבן, ה'חכם' וה'מלומד', יכל להבין שפה זו רק ברמת ה'פשט', כיוון שלא הכיר את מערכת הקודים והסימנים השחורים שנדרשו כדי לרדת לעומק ה'דרש'. מצב עניינים זה קיבל את ביטויו בכמה מן המיתוסים המכוננים של החברה האפרו-אמריקאית. אחד מהם הוא זה המספר על ה'קוף המסמן', המהתל באריה, מלך הג'ונגל, כיוון שזה האחרון אינו מסוגל לרדת לסוף דבריו. מיתוס נוסף הוא זה העוסק באחינו הארנב השחור -

הידוע יותר כ-Br'er Rabbit. 

הארנב השחור הוא דמות שנקראת במחקר הספרותי Trickster, יעני - תעלולן, ליצן, פרחח. מסתלבט על החיים, קופץ ממקום למקום, ומשטה להנאתו בשוכני היער האחרים - Br'er Fox ו-Br'er Bear. עלילותיו אוגדו לקראת סוף המאה ה-19 בקובץ סיפורי-העם הנקרא 'סיפורי הדוד רמוס'. את אחת התובנות החשובות בחייו למד הארנב השחור לאחר מפגשו עם 'תינוק הזפת', שלא היה אלא מלכודת שטמנו לו אחיו השועל והדוב במטרה לתפסו וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. לאחר מלחמת העולם השנייה אולפני דיסני הפיקו סרט חביב וגזעני (ברוח התקופה) שנקרא 'Song of the South', ובו מונפש וקם לתחייה המיתוס המכונן של הארנב השחור:

ככל שנאבק הארנב השחור בתינוק הזפת בעוצמה רבה יותר, כך הוא הולך שוקע ומסתבך, עד שהוא נלכד בתוך הזפת. אך אל חשש, זה לא סוף הסיפור. לאחר שאחיו, השועל והדוב, תופסים אותו, הם מתחילים להתווכח מה יעשו איתו. הארנב השחור, שמבין את מצב-הביש אליו נקלע, מתחנן שיעשו איתו כל שיחפצו, ובלבד שלא ישליכו אותו אל חלקת הקוצים. אליה הוא כמובן מושלך כלאחר כבוד. הוא נושם לרווחה, מריח את הברקנים וטועם מן החוחים, וחוזר אל חייו הקופצניים ונטולי-הדאגות. 

המסר של המיתוסים הללו הוא הכוח המקדם את עלילת סיפורה של המוסיקה השחורה. לאחר שבן-האדם-השחור הסתבך במלכודת הדימוי המשפילה שעיצבו לו אחיו הלבנים, הדרך שלו להחלץ ממנה הינה באמצעות סימון משמעויות חדשות על גבי המשמעויות הישנות שלמד מן הלבנים. בהקשר המוסיקלי, המוסדות המוסיקליים דרכם הרשו הלבנים לבני-האדם-השחורים להתבטא - הכנסייה, שירי-העבדים והתזמורות הצבאיות\עירוניות - הם שאפשרו את לידתה של מערכת מוסיקלית חדשה, שערבבה צלילים אירופאיים ואפריקאיים לכדי מוסיקה שכולה מכוונת למטרה אחת - שחרור-עצמי מעבדות מנטלית.

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". (מתוך רוסו, מאמר על יסודות אי-השיוויון בין בני-האדם)

חופש משמעו שהעולם כולו שלך. בלי גבולות, בלי חוקים, בלי תכתיבים. ראשוני המוסיקאים השחורים חתרו תחת התפיסה האירופאית-רומנטית על-פיה אמן מוסיקלי חייב בכל רגע לחדש, להיות מקורי ומרתק - כלומר, להלחין מוסיקה 'חדשה' משלו ולא 'לגנוב' מקודמיו. אם המלחינים האירופאים עסקו רוב הזמן בלגדר להם חלקת מוסיקה ולומר "זאת לי היא", הרי שהמוסיקאים השחורים של ראשית המאה ה-20 החלו לעקור את יתדות הסימון ולקרוא: "השמרו לכם מהטות אוזן למתחזים". המוסיקה לא שייכת לאף-אחד. נגיד אני קולטריין. אני צועד לי לאיטי במורד הרחוב הראשי של הסוואנה, ולפתע פוגש את אחד השירים האהובים עלי - אני לוקח אותו בחזרה למאורה שלי, למקום שלי - ומניח אותו על המדף המיוחד לדברים האהובים עלי ביותר. My Favorite Things - זה שם הנהר המתפתל דרך ג'ונגל הג'אז ומהווה את עורק החיים הראשי שלו: יש שיר יפה, שיר שאני אוהב - אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה שנשחק ביחד. אני לוקח אותו, משנה כמה דברים, משאיר על מקומם כמה דברים - פירקתי עוד לבנה בחומה, עקרתי עוד יתד מן הגדר, מילאתי עוד קצת עפר בתעלה.

גם אפריקה באמבאטה, מאבות ההיפ-הופ ומנהיגה של אומת הזולו הבינלאומית, קרא בקול גדול: "הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזים!". כשאחיו, השועל והדוב, לכדו אותו בתינוק-הזפת, הוא התחנן: "עשו מה שתעשו, רק אל תזרקו אותי לשדה-הקוצים שבדרום הברונקס". ודרום הברונקס בשנות ה-70 לא היה סתם שדה-קוצים, היה זה שדה-קוצים בוער. אבל אפריקה באמבאטה הוא ארנב שחור. תזרקו אותו לשכונת-מצוקה שבנייניה עולים בלהבות, שסובלת מנחיתות חברתית-כלכלית, שהדרך היחידה בה יכולים צעיריה להגיע למשהו בחיים היא להיות חלק מכנופיית-רחוב - כלומר, פשע - ותסמכו עליו שהוא כבר יגלגל את הקוצים לזר נאה, יעשן אותם, יהפוך את האנרגיות השליליות לחיוביות, ועל הדרך גם ימציא את ההיפ-הופ.

And dat's not even de end, folks!

חיזרו אלינו לפרק הבא של 'בעקבות הארנב השחור', בו יסופר על הצומת המפורסמת בה פגש הבלוז את השטן.

...

זמן של מספרים

לאחרונה הרבה אנשים פונים אלי עם שאלה אחת ספציפית. תיבת המייל שלי מוצפת, סטודנטים עוצרים אותי במסדרונות הר-הצופים, חתולי-רחוב עטים עלי ודורשים מענה, אפילו בחורות בפאב פותחות בשיחה ידידותית-לכאורה, על-מנת שיוכלו ברגע האמת לשלוף את השאלה המיסתורית והעתיקה: "מה ההבדל בין 3/4 ובין 6/8?"

אילו היתה שאלה זו מופנית למתמטיקאי, אני מתאר לעצמי שהתשובה היתה עשויה להיות משהו בסגנון: "6/8 הינו הרחבה של 3/4, למעשה הכפלה ב-2 של המונה והמכנה. מבחינה כמותית הם שווי-ערך וההבדל ביניהם הינו חיצוני בלבד, עניין של רישום. נגיד שלאדם מסויים, נקרא לו, נאמר, דנקנר, או משהו בסגנון, יש עוגה. והוא מחלק אותה לארבעה חלקים שווים, ולוקח לעצמו שלושה מהם, וליתר האנשים משאיר חלק אחד. אפשר לומר שהוא לקח לעצמו שלושה רבעים מן העוגה, ואפשר לומר באותה מידה שהוא לקח לעצמו שש שמיניות ממנה. זה עניין של ניסוח, אבל אין הבדל מהותי בין שתי האמירות הללו."

אך אני איני מתמטיקאי - אני מוסיקאי. ובמוסיקה ישנו הבדל מהותי, ככל הנוגע למושגי הזמן, הקצב והמשקל המוסיקליים, בין המשקלים הנושאים את השמות 3/4 ו-6/8. 3/4 הוא משקל משולש. הוא מתחלק לשלוש פעמות שוות, שאורך כל אחת מהן הוא רבע. הפעמה הראשונה בכל תיבה במשקל זה מקבלת הטעמת-יתר (המסומנת בתווים באמצעות הסימן "<") בהשוואה לפעמות שבאות אחריה. כך נראית התבנית הבסיסית ביותר במשקל זה בתווים:

וכך נשמע אחד השירים היותר מוכרים שנכתבו במשקל זה:

ניתן לראות את התבנית הבסיסית של המשקל בתיבה המכילה את המילים "she once had". ביתר התיבות מופיעות תבניות ריתמיות אחרות, אך המשותף לכולן הוא שהן כולן תבניות ריתמיות הנגזרות מן המשקל של השיר, הלא הוא 3/4.

המשקל המכונה 6/8, לעומת זאת, אינו משקל משולש אלא כפול. ההבדל נעוץ לא באורך התיבה, שכפי שידידינו המתמטיקאי הסביר לנו, עשוי להיות זהה, אלא בחלוקות הפנימיות. בעוד כל תיבה של 3/4 מתחלקת לקבוצה אחת ובה שלוש פעמות באורך רבע, הרי שכל תיבה במשקל 6/8 מתחלקת לשתי קבוצות, שבכל אחת מהן שלוש פעמות באורך שמינית. כך נוצרת חלוקה פנים-תיבתית אחרת לגמרי: השמינית הראשונה והשמינית הרביעית מקבלות הטעמת-יתר (והראשונה, הלא היא הפעמה החזקה הבאה בתחילת התיבה, אף יותר מוטעמת מן הרביעית), וכך נוצרות שתי קבוצות - ומכאן ש-6/8 אינו משקל משולש אלא משקל כפול. התבנית הריתמית הבסיסית במשקל 6/8 תראה בתווים כך:

ואחד השירים היותר מוכרים שנכתבו במשקל הזה נשמע כך:

וכך נראית תבנית ליווי-הגיטרה של השיר בתווים - ניתן לראות שהיא דומה מאוד לתבנית הבסיסית של המשקל:

כעת מתעוררת השאלה החשובה הבאה: "מה קורה כשאנו נמצאים במשקל 3/4, אבל שומעים תבנית ריתמית מלאה בשמיניות? כיצד נדע להבדיל וכיצד נרשום זאת בתווים?" ובכן, תיבה במשקל 3/4 שמלאה כולה בשמיניות, תראה ברישום התווים  הגרפי כך:

וכך נשמע אחד השירים הפחות מוכרים, אך יותר יפים, שהולחן במשקל 3/4 ומכיל תיבות רבות המלאות בשמיניות:

כעת יוכלו לטעון כנגדי יודעי-ח"ן: "הרי כל הדוגמאות שהבאת הולחנו בעל-פה, ולא נכתבו בתווים בעת הלחנתן. והרי את שרשמת ב-3/4, ניתן לרשום גם ב-6/8, ולהיפך, וכל מה שצריך לעשות הוא לשנות את מהירות הנגינה כדי שלא יהיה הבדל".

על כך אשיב: יש במוסיקה גורמים נוספים מלבד המשקל, המקצב והערכים הריתמיים עצמם, שעוזרים לנו ללמוד ולגלות באיזה משקל הולחן שיר מסוים, אפילו אם מעולם לא נכתב בתווים בעת הלחנתו (שהרי מן הידועות היא שיוצרים רבים בסגנונות המוסיקה הפופולרית אינם טורחים להעלות את יצירותיהם על הכתב, ותחת זאת מעלים אותן ישר ליוטיוב). אחד מן הגורמים הללו הוא זה המכונה 'קצב הרמוני', ומתייחס לתדירות ולמהירות בה מתחלפים האקורדים בשיר. הן ב'אבוא אליך' והן ב-'House of the rising sun' האקורדים מתחלפים בתדירות של פעם בתיבה, כשהחילוף מתרחש על קו התיבה ועל הפעמה החזקה שבאה לאחריו. מבחינה תיאורטית יכולים היינו לרשום את 'אבוא אליך' במשקל 6/8 ואת שירם של 'החיות' במשקל 3/4, אך לו עשינו זאת היה בכך חטא כלפי המוסיקה עצמה, הקיימת ממש רק מחוץ לתווים: בהתנגנה היא מספרת לנו משהו על עצמה, ותוך כדי כך מגלה לנו משהו עלינו ועל יכולתנו להבין מהו הזמן.

ולסיום סיומת: הנה דוגמא לשיר שמזגזג בחינניות בין 3/4 ל-6/8, ועוד באותה שורה: "I like to be in america". חילופי המשקל מתרחשים לראשונה באיזור 00:45 בקליפ שכאן.

חליפות

שימו Play. עכשיו תתחילו לקרוא בבקשה.

רציתי לכתוב משהו על מאבק העובדים של הסגל ה"זוטר" (מילה מקטינה שאנחנו לא מאוד אוהבים), אבל אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה להוסיף בעניין. מי שמתעניינת, מוזמנת להכנס לאתר הארגון ולהתעדכן. בסופו של דבר זה עוד מאבק של ארגון עובדים - ולא שונה בהרבה מאלה ששומעים עליהם הרבה בחדשות לאחרונה - עובדי הרכבת, עובדי הנמלים, עובדי הקבלן, הרופאים, האחיות, המורים, העובדות הסציאליות והיד עוד נטויה. בבסיסם של כל המאבקים הללו טמון גרעין משותף - יציאה כנגד תהליכי ההפרטה הקיצוניים שעוברים על המדינה. בקרוב מאוד כולנו נהיה עובדי קבלן. וזה עוד בכלל לפני שהתחלתי לנסות לדבר על המצב הפוליטי-מדיני בארץ. רק לנסות לחשוב ולנסח את מה שעובר לי בראש גורם לי לסחרחורת. ויש קשר הדוק בין הנושאים האלו. 


מחאת האוהלים ניסתה בחלקה להשתיק את הקשר הזה: יש סיבות ברורות מאוד שהדיור והתחבורה הציבורית יקרים בתוך הקו הירוק, וזולים מעבר לו. קוראים לזה איזורי עדיפות לאומית הנהנים מכהנה וכהנא תקציבים וסיבסודים, וגם כאן עוד היד נטויה (והזרוע חזקה). ויש את ההרואין להמונים הזה שנקרא ריאליטי, ו"מחאות" היוצאות כנגד מחיר הוופלים והבפלות (הכיבוד משחית) והבנזין, וגזענות, והדרה, ואפליה וחוסר-צדק איפה שלא מסתכלים בין הירדן לים. דרך אחת להתמודד עם המצב הזה הוא להתחיל לתכנן את היום שאחרי האפוקליפסה, כמו שעושים בימים אלה ב'ארץ האמורי'. אני, שחולם על אוטופיות מהיום שהתגייסתי לצבא, או מהיום בו ראיתי לראשונה את 'Fight Club', או מהלילות האינסופיים בהם שוטטתי עם חברי על רכס הכרמל, או מהיום בו קראתי לראשונה את 'עליסה בארץ הפלאות', או מאז ומתמיד, מרגיש שחלומות אוטופיים הם משהו שאין להמעיט בערכו כלל וכלל. למרות זאת, אני עוד אתפנה לזה בעתיד הקרוב. כרגע, בשל חוסר היכולת להפיק טקסט שמתמודד עם המצב בצורה קוהרנטית ומציע פתרונות, אני הולך להתענג על השתלחויות מילוליות חסרות-רסן שמטרתן היחידה היא פריקת עצבים עצבנית, במיטב המסורת של RATM. ראו הוזהרתם: מכאן ואילך הפוסט הזה מתדרדר ומהר. לבבות חלשים מוזמנים לעזוב כעת.


יש מימד נוסף במאבק הסגל הזוטר שמייחד אותו מיתר המאבקים (למעט מאבק המורים): זה מאבק שעוסק בעתיד החינוך בארץ. ולא שבריאות ומערכת הרפואה והתחבורה הציבורית והדיור והרווחה הם נושאים חשובים פחות מחינוך (ה"פסק-זמן" והבנזין כן חשובים פחות מחינוך). אבל אנחנו נאבקים לא רק כארגון עובדים הנושא ונותן על זכויות, אלא גם על מה שנראה לנו כעתיד החינוך בארץ. אנחנו מוטרדים מאוד מגדעון סער (גדעון סהר? גדעון שר? גידי?) שבמקרה הטוב אפשר לכנות אותו סר-החינוך ובמקרה הרע סער-החינוח, צר-החיכוך, מר-הליכלוך ועוד חרוזים חותכים לרוב. שולח תלמידים למערת המכפלה? ספר להם גם שבקרוב, כשילכו לצבא, יצטרכו להתמודד עם האוכלוסיה היהודית העויינת שגרה שם. שולח את "ילדינו" להכיר את עיר-דוד? ספר להם גם על המתנ"ס שנהרס לא מזמן בוואדי חילווה. 


אני חונכתי במערכת החינוך ה"ממלכתית", הציונית, החילונית. איפשהו בתיכון התחלתי להרגיש שעובדים עלי. היה לי מחנך נהדר, שניסה ללמד אותנו לחשוב ודיבר איתנו על "פוסט-מודרניזם". אף אחד מאיתנו לא הבין מה זה. אבל התחלתי לחשוד בטקסי יום הזיכר-און. היום התקלקלתי לגמרי. כל יום אני רוכב על אופניי לאוניברסיטה ועובר בשייח ג'ראח (סליחה, שכונת "שמעון הסנאי הצדיק"). פתחו שם מיני-התנחלות עם עמדת שמירה שהציבור הישראלי מממן בכספי המיסים, וכיאה לעמדת שמירה מהודרת שמו שם דגל ישראל. ואני רואה אותו כל בוקר זו השנה הרביעית. וכל בוקר אני יותר שונא את הדגל ה"ציוני" הזה. לאחרונה שמתי לב שהוא ספק-שרוף, ספק-קרוע. ועדיין מתנוסס ברוח, ממתין לקטסטרופה שתסיים את הנזק הגלוי. כפני הדגל פני המדינה. אני חייב להודות שאני אוהב אותו יותר קרוע ושרוף. 

מ

בתמונה: שומרים ישראלים עזי-נפש בשייח ג'ראח ותורן מתכת גאה וזקוף

אז לכל הגדעון-סערים של העולם, ולכל האנשים שלובשים חליפות: אני לא מאמין לכם, אני שונא אתכם, אתם שמנים ולא מתת-תזונה אלא מגרגרנות ותאוות-בשרים, אתם אוכלים מדי יום במסעדות-הפאר הקלוקלות של טבחי הממון כשאנשים בפריפריה הפוליטית נאבקים כדי לגרד שאריות אורז מתחתית האוברדראפט, אתם חותכים את המדינה לפרוסות קרפצ'יו ונותנים לנוחי, נותנים לעופר, נותנים לשרי, נותנים לתשובה, ורק לכל האנשים שלא לובשים חליפות-חנק לא נשאר. אז אני מאחל לכם שכולכם תחנקו בקרוב מהנתחים השמנים שיתקעו בגרונכם, חנוטים בחליפות שלכם תלכו לבקר במערת המחפלה, המשפלה, המפלה, המטפלה ובעיר-דוד שבקרוב נחליף את שמה לעיר-ביבי, ושעל הדרך תשימו פתק בקוטל הבייקון המערבי (כור עצבותנו) שאתם דוחפים בבוקר ליד הביצה כדי להתחיל עוד בוקר מפרך במשרדים הממוזגים שלכם, עסוקים בכסאות מוזיקליים בזמן שאנשים אחרים עובדים בשבילכם. 


חינוך הוא העתיד. לא של המדינה, של העולם. תתחילו ללמד ערבית מדוברת בבתי ספר. אנחנו לא רוצים ללמוד ערבית ספרותית כדי שנוכל להאזין לרדיו ולקרוא חדשות ולשרת במודיעין. אנחנו רוצים לדעת לדבר ערבית כדי שנוכל לדבר עם בני-האדם איתם אנו חולקים את המרחב הזה, שכל קשר בינו לבין המילה 'מדינה' הוא מקרי, וכל קשר בינו לבין המילה 'ארץ' לכוד מראש במעצר מינהלי של לאומנות וגזענות. אתם תמשיכו "לצרוב" את התודעה כמו שהופכים סטייק על הגחלים, וכל היהודים שגרים על קו-התפר בארץ-של-אפאחד ימשיכו לקרוא בשם השכונה 'מוסררה', גם אם תכתבו על עוד מאה, אלף, מיליון-תלפים שלטים "מורשה". חינוך הוא העתיד, אבל הוא לא הכל. אם ה"מדינה" לא תספק חינוך ראוי לשמו, אנחנו נמצא אותו במקומות אחרים. גדעון סער, סימנתי אותך ואת החליפה המשובחט שלך. אתה האויב שלי. אני לא נלחם באלימות. אני לא מאמין באלימות. אני נלחם דרך מוסיקה. ראה הוזהר-תה.








גילוי נאות: הארנב הלבן כותב הבלוג הינו (בין היתר, ובעוונותיו הרבים) חבר סגל "זוטר" באחת מן האוניברסיטאות שבתוך הקו הירוק (למעשה, הקו הנאה הזה מקיף אותה כמו שעניבה את גדעון סער). ועוד דבר: אין לי שום דבר אישי נגד גדעון סער, מלבד העובדה שהוא חליפה. 

מה אנשים חושבים שאני עושה

כל מי שיש לו פייסבוק בוודאי נתקל לאחרונה במם-האינטרנט 'מה אנשים חושבים שאני עושה'. אז במקום לכתוב עבודות שאני צריך להגיש, החלטתי להרים את הכפפה וליצור מם שכזה עבור הסקטור המקופח ביותר באקדמיה, המוסיקולוגים.


בתיאבון

צל עץ תמר

"האדם הוא כֵּן שרוטט למשמע הרמוניות קוסמיות."              -----  עור שחור, מסכות לבנות \ פרנץ פנון

כשמחפשים funk ביוטיוב, זו התוצאה הראשונה שמופיעה. אז מה זה Funk (או בעברית, Fאנק)?

כפי שניתן לראות בקליפ, פאנק הוא חבורה של אנשים שמחים, שמנגנים, שרים ורוקדים כשהם מחופשים לחייזרי-וודו, שאמצעי-התחבורה העיקרי שלהם הוא חללית ושיש להם כל מיני דברים זוהרים ומאירים מסביבם, כפי שהיה נהוג בשנות ה-70. בסך הכל, הם עונים די יפה על הגדרת האדם של פנון. אבל זה לא הכל. Fאנק הוא גם המוסיקה שהאנשים האלה מנגנים, מוסיקה שהיא בעיקרה זמן. מה גורם לי להפריח לחלל העולם משפט מופשט שכזה? בשביל להסביר את זה, כדאי לשאול קודם את השאלה המיותרת הבאה: "מה היא מוסיקה?"

אחת מהתשובות הנפוצות היא 'צליל מאורגן'. נהוג לדבר על ארבעה משתנים שאפשר לארגן בצליל המוסיקלי: גובה-הצליל (Pitch), משך (Duration), עוצמה (Volume) וגוון (Timbre). את גווני הצליל האופייניים ל-Fאנק (מערכת תופים, בס חשמלי, כלי נשיפה ממתכת, אורגן וקולות אנושיים) ניתן למצוא גם בהרבה סגנונות וזרמים מוסיקליים נוספים. גבהי-הצליל, המתחברים לכדי מנגינות ואקורדים, ועימם העוצמות, אינם משתנים הרבה בדוגמה שלעיל: השיר כולו מורכב מאקורד אחד שאינו מתחלף לכל אורכו. גם עוצמת המוסיקה נשארת קבועה פחות או יותר - היא אינה גוברת ואינה נחלשת. 

מיד תאמרו לי: "אבל אנחנו שומעים כאן הרבה צלילים, ויש גיוון, ושינוי. אם באמת היה פה רק אקורד אחד היינו משתעממים. וזה לא קטע משעמם, זה קטע מרקיד". ואתם צודקים. הקטע הזה באמת מורכב ומעניין. הקטע הזה הוא משחק של משכים. הקומפוזיציה שואלת מתי האירועים הצליליים מתחילים ונגמרים. הדרכים בהן הצלילים נשזרים זה בזה מוליכות אל עבר מורכבות קצבית שקשה להתנגד לה, ממש ברמה הפיזיולוגית - כריות האצבעות של כפות הרגליים מטופפות על הרצפה את הקצב, הראש מתנדנד מצד לצד, ואפילו הנשימה ופעימות הלב מסתנכרנות. כל מוסיקה היא סדרה של אירועים צליליים שפרושים בזמן, אבל ב-Fאנק הזמן הוא המדיום העיקרי הנושא את ההתרחשות המוסיקלית, ולא רק הבד עליו היא מצויירת. 

מוסיקה שהיא זמן. ג'ורג' קלינטון, אחד מהאבות המייסדים של ה-Fאנק (בדוגמה שלמעלה ניתן לראות אותו יוצא מן החללית שלו), היה אוהב את זה. המוסיקה שלו מארגנת בפשטות את גבהי-הצליל, העוצמות והגוונים, והמורכבות שבה מתבטאת בארגון המשכים. הקצב דוחף קדימה ללא הרף, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. האיזון המדויק הזה שבין פשטות ומורכבות, הוא שמאפשר, לנגנים ולמאזינים כאחד, להתחפש ולרקוד תוך כדי יצירת המוסיקה וההאזנה לה, לעיתים לאורך שעות ארוכות ברצף, מבלי להתבלבל ומבלי להתעייף. זוהי מוסיקה במובן העתיק ביותר של המילה - מוסיקה שהיא פולחן, מוסיקה שהיא טקס, מוסיקה שדורשת השתתפות אקטיבית בצורת ריקוד. 

את כל זאת לא הייתי כותב אלמלא חברי הטוב ארז, שאפילו חשבון פייסבוק אין לו, אך זה לא עצר בעדו מלנהל איתי דיון סוער (בחיים האמיתיים!) על מוסיקה. מפה לשם הגעתי לטענה שאת צלילי ה-Fאנק והשפעותיהם ניתן לשמוע בשלל סגנונות מאז שנות ה-70 הנוצצות, ובאופן ספציפי במוסיקה המזרחית הישנה. אם זכרוני אינו מטעני, דיברתי בייחוד על צלילי גיטרת הבס החשמלית האופיניים כל-כך ל-Fאנק, שביחד עם מערכת התופים המודולרית מרכיבים בדוגמה הבאה חטיבת-קצב Fאנקית לגמרי, גם אם איטית מעט ביחס לדוגמה הקודמת:

מה שאהוד בנאי שר וכתב על זוהר ארגוב ועל השיר היפה הזה, בהחלט מוכיח שגם בנאי וגם ארגוב עונים על הגדרת האדם הקוסמי של פנון ברטיטות הרמוניות הדדיות. באופן אישי, ככל שהזמן עובר ויוצא לי להחשף לעוד ועוד מן המוסיקה של ארגוב, אני לומד להעריך אותה יותר ויותר. הרבה שנים הייתה לי תחושה שמוסיקה הזו כביכול אינה "שלי", ארנב לבן ואשכנזי שכמותי (בבחינת "אמור לי לאיזה ארגוב אתה מאזין, ואומר לך מי אתה"). הדרך שפנון (שאת ספרו אני קורא בשקיקה כרגע) מציע לאנושות היא דרך ללא 'שחור' ו'לבן', דרך ללא 'שלי שלא שלך'. זוהי דרך שמאפשרת להבין את התבטאותו האומללה של יהורם גאון מלפני שנה, שהפכה את השד העדתי ללא פחות מהשטן בכבודו ובעצמו, כביטוי מידי של ההגמוניה הציונית המדכאת ערבים ו"מזרחיים" כאחד. ביטויים דומים, סמויים יותר, מובלעים כל כך עמוק בשיח ובשפה העברית, ומנציחים את ההיררכיות הארכאיות הללו, כך שקשה יותר לפעמים לשים לב אליהם. אחד מן הביטויים המקוממים בהם נתקלתי לאחרונה הינו קמפיין הפרסום ה"מעודכן" של עיתון 'הארץ'. להלן דוגמה מובחרת מתוכו:

ה"דיילי ווזווז". כי מה שחשוב זה שהשכנים (האשכנזים) ידעו שאתה מנוי, ושהגנבים (ה"מזרחיים") יוותרו מראש על העיתון המשעמם והשמאלני הזה, שאין בו מדורי רכילות עם תמונות גדולות וצבעוניות [לא שאני חושב שיש אלטרנטיבות טובות יותר בעיתונות המודפסת בארץ]. פנון מצהיר כי מבחינתו "מי שמעריץ את השחורים הוא חולה, ממש כמו מי שמתעב אותם". כדי שלא אחשד בהערצת שחורים, הנה דוגמה אחרונה לכך שגם גברים לבנים יכולים:

לסיום, שוב תודה לארז, שדירבן אותי לכתוב את הפוסט הזה. המשך יבוא

"...ועל הרע אזמר ועל הטוב, אשר הם נסתרים ממך."

והיום, לאור הכיוון הלוגי-רציונלי מדי של השיח שהתפתח בתגובות לפוסט הקודם, ברצוני להציע משחק אסוציאטיבי ופרוע בקריאה צולבת של המציאות האקטואלית (וכאן הכוונה בעיקר לשיחרורו בשבוע שעבר של גלעד שליט), סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן 'הַזָּמִיר' (ממנו לקוחים הציטוטים המשובצים), אלבומו של דניאל זמיר 'אֶחָד', ואולי עוד דברים שיתחשק לי לדחוף פנימה. הפוסט מוקדש לגיבור-בעל-כורחו, גלעד שליט.

"והיער מגיע עד הים הגדול אשר עינו כעין התכלת, ואניות גדולות עוברות על פני הים ובאות עד המקום אשר שם העצים, והעצים פורשים את ענפיהם הגדולים על פני האניות, ובתוך הענפים האלה יושב אחד זמיר, והוא נותן שירו בלילה, והשיר נפלא ועָרֵב ולוקח את לב כל שומע מאין כמוהו."

בנקודת המפגש בין יבשה וים יושב לו הזמיר של אנדרסן. אלה שנהנים משיריו הם בעיקר הדייגים העניים (הנקראים דַּוָּגִים בתרגום הישן) והשפחות העניות, מעמד-הביניים של סין באותה תקופה. יושבי-הארמון הסמוך (המלך, שריו וכהניו), שהיער הוא חלק מאדמותיו, אינם יודעים אף על קיומו של הזמיר, ולא היו מזהים אותו אפילו קפץ אל תוך קערת העוף-באננס שלהם: כשהמלך שולח את שריו לחפש את הזמיר נעזרים אלה בשפחה העניה, אשר לועגת להם כשהם מבלבלים בין שירת הזמיר לגעיית הפרות ולקרקור הצפרדעים. מן הסתם הם לא יוצאים הרבה ממגדלי-היוקרה של הארמון.

"והזמיר נתן את קולו ויזמר – ותֵּראינה הדמעות בעיני המלך."

למרות הבורות היחסית בה שרוי המלך, מוסיקה טובה היא עדיין משהו שמצליח לרגש. דמעות המלך אינן דמעות-תנין, ומה יכול לרגש מלך יותר מאשר זמיר השר את ההמנון הלאומי:

Hatikva by Daniel Zamir

"אז לא היה דרך לנטות, ויזמרו השנים יחדו, ואולם חיל לא עשו, כי שר הזמיר החי על פי דרכו והזמיר העשוי שר על פי גלגליו אשר בבטנו."

העלילה מסתבכת: מלך יפן ('העוין') שולח זמיר מכאני, ומצב העניינים הולך מדחי אל דחי – לא ידור זמיר חי עם "עשוי". מכאן והלאה ההמשך צפוי מראש. הזמיר החי מוגלה בבושת-פנים, העם הולך כעדר אחר שירתו האלקטרונית של הזמיר המיכאני המופצת באמצעי התקשורת-ההמוניים, ולא רחוקה הדרך ליום בו כולם מזמזים כאחד ובעל-פה את שירו המיכאני של הזמיר העשוי.

"ואולם הנה בא יום, והמלך שוכב על משכבו בערב והעוף מזמר את מבחר זמרתו באזניו והיה לו למשיב נפש, והנה פתאם קול בקרב העוף בבטנו כקול שבר. פצפץ!  אכן נִתּק בתוך העוף דבר מה!  ואחרי כן: בְּרְרְרְרְ!  כקול גלגלים רבים בהתגלגלם בִּן-רגע, ואחרי כן חדלה הזמרה כליל."

כך חיים כולם ברוגע יחסי עד שיום אחד, אפור וסגרירי, מתפקעים קפיציו של הזמיר העשוי. בינתיים במקום אחר במרחב הגלותי, הזמיר החי נע ונד בארץ ולומד את אורחותיה, אוסף וצובר ידע ממשי על כל המתרחש, ועימו הבנה אמיתית של חוקי-הטבע הקוסמיים.

"לוּ יבוא איש לנבּא עתידות הזמיר החי ולהגיד מראש את אשר יביא לפנינו, ולא יוכל, ואולם לא כן הזמיר העשוי, כי נכון הוא לפנינו בכּל וכל איש וכל אשה יודעים אשר כזאת וכזאת תהיה ואשר כזה וכזה יקום. הן יכול נוכל לחַשב אותו בחשבון..."

גם זמיר, כמו כל היהודים, עסוק במספרים. כל שעה משעות היממה, כל יום מימי השבוע, כל חודש מחודשי השנה (והכוונה, כמובן, לזמיר החי). בעולמו של הזמיר, כפי שהוא מסביר בחוברת האלבום 'אֶחָד', הגבולות וההבדלים שבין מספרים ואותיות מטשטשים. שמו של שיר הנקרא 'שש' מוסבר באמצעות תפקידה המחבר של האות ו', והמשוואה 13=1 תקפה לחלוטין. הזמיר החי מזמר בשפה מתמטית-אסוציאטיבית שזמיר "עשוי" לעולם לא יבין: שפת הגימטריה.

בשל חמקמקותו האורגנית הזו, "לו יבוא איש לנבא עתידות הזמיר החי... ולא יוכל". אך הזמיר החי כנביאי האמת הוא: בשל ההבנה האמיתית של העולם שהשיג באמצעות ההתבוננות המתמטית-אסוציאטיבית המובנית בשיח הגימטריה שלו, נבואותיו אינן בגדר ידיעת-העתיד בלבד: הן לוקחות חלק פעיל בעיצובו של העולם המתהווה אל תוך עתיד זה.

האלבום 'אֶחָד', שיצא בשנת 2009, מורכב משבעה קטעים, כשארבעת הראשונים מרכיבים את ה'סוויטה לגלעד שליט בלה מינור' (המונח "סוויטה" במוסיקה מתאר בד"כ יצירה כלית רב-פרקית). בשל מורכבות השיח הגימטרי של הזמיר, החלטתי גם אני לנסות ולשחק קצת עם המספרים באלבומו. כדי לפענח את הערכים הגימטריים של שמות הקטעים, וכדי למצוא את מקבילותיהן הגימטריות בעברית, נעזרתי במחשבון הגימטריה השווה לכל נפש הזה, וכדי לפענח את המשקלים המורכבים בהם הלחין הזמיר את קטעיו נעזרתי בזוג אוזניי החדות ובאינטואיציה (ע"ע שלוש-עשרה). הממצאים מרוכזים לנוחות הקורא\ת בטבלה הבאה (פרקי הסוויטה לגלעד שליט מסומנים בכחול):

מספר רצועה	שם הרצועה	ערך גימטרי	מקבילות גימטריות				פסוק מן התנ"ך	משקל מוסיקלי
א	פותחין	554	נבואת דניאל	בורא פרי האדמה	דברים מצחיקים	ביזבוז מוחלט של זמן	תהילים קט"ו ב': למה יאמרו הגויים איה-נא אלהיהם	ללא פעמה קבועה
ב	ברכה	227	אסון כלכלי	אוטומט סופי	מסוכן מאוד	דודו זר		ללא פעמה קבועה
ג	שש	600	א אוהל ב זה בית ג זה גמל גדול	בור שביעי	המקרה והגורל	הכל כתוב בחסמבה		6/4
ד	שלוש עשרה	1211	גלעד שליט יחגוג עימנו את פסח	הנה יום חדש מתקרב אלי	תחרות אופניים	קישקשתא	תהילים י"ח ל"ב: כי מי אלוה מבלעדי יהוה ומי צור זולתי אלהינו	13/8
ה	שלושים ואחת	1101	הכיבוש משחית	מתן תורה	כל העולם כולו גשר צר מאוד	לסבית קטלנית	תהילים ל' ה': זמרו ליהוה חסידיו והודו לזכר קודשו	7/8 7/4
ו	התקווה	522	שלום עולם	אשכנזי לבנבן	הכנסיה של גוגל	תוכי יוסי		5/8
ז	שדמתי	754	בעלי חיים בסכנת הכחדה	כל מלכי אומות העולם	איזה שטויות	מספרים רוחניים	שמואל ב' כ"ג: ובליעל כקוץ מנד להם כי-לא ביד יקחו (מתוך נבואת דוד)	8/4 (חלוקות פנימיות משתנות)

"...ועל הרע אזמר ועל הטוב, אשר הם נסתרים ממך."

המשחק שהמצאתי נחמד הוא עד מאוד: הקלדתי במחשבון הגימטריה את שמות השירים והעתקתי חלק מן התוצאות שאהבתי אל תוך הטבלה. את הטור הראשון של המקבילות הגימטריות (זה שמגיע מיד לאחר הערכים המספריים) סידרתי כנבואה קוהרנטית אחת הנעה על ציר כרונולוגי מתקדם. על-פי טור זה, הסוויטה לגלעד שליט נפתחת, אפוא בהכרזה-עצמית על "נבואת דניאל" (הלא הוא הזמיר). לאחר ההכרזה-העצמית היא ממשיכה, ע"פ מיטב מסורת נביאי-ישראל, בתיאור מצבה המתמשך של המציאות הישראלית העגומה והקשה כ"אסון כלכלי".

הפרשנויות האחרונות הטוענות שעסקת שליט נחתמה כדי להסיח את דעת-הקהל בארץ מן המחאה החברתית נעשו כולן בדיעבד או תוך-כדי ההתרחשויות, אולם הזמיר היה היחיד שידע לחזות זאת מראש. ההתקדמות הכרונולוגית בסוויטה הנבואית מראה שהקטע השלישי מסמן למעשה את מחאת האוהלים שיישבה-מחדש את הארץ בקיץ האחרון, באמצעות שירה האלמותי של נעמי שמר: "א' אוהל ב' זה בית ג' זה גמל גדול". משהושלם השלב הלפני-אחרון בתוכניתו הקוסמית של הזמיר, נשאר לו רק להביע תקווה בשם הפרק הסוגר את הסוויטה, כי "גלעד שליט יחגוג עימנו את פסח" (התיבה "גלעד שליט יחגוג עימנו חג שני של סוכות" יוצאת גדולה בהרבה בערכה הגימטרי).

"כי שמע הזמיר הקטן והחי את כל הרעה אשר מצאה את מלכו, ולא יכול להתאפק, וימהר מארץ גלותו ויבוא עד הלום, לנחם את המלך מיגונו ולתת תקוה בלבו. וכאשר הוסיף הזמיר לזמר בקולו הנפלא, כן רפו פני צלמי הבלהות וכן שב הדם לפַכּוֹת בעורקי בשר המלך, והמות גם הוא הקשיב וישמע ויאמר: "שירה לנו עוד, אתה הזמיר הקטן, שירה לנו עוד, אתה הזמיר הנחמד!""

אז אם לא יקרה שום דבר בלתי-מתוכנן בחצי השנה הקרובה, וגלעד שליט אכן יחגוג עימנו (=עמישראל) את פסח, אפשר יהיה להוציא לפועל את המשכה של "נבואת דניאל", המסומלת באמצעות שלושת השירים הסוגרים את האלבום, ואשר אינם מהווים חלק אינטגרלי מן ה'סוויטה לגלעד שליט בלה מינור' (למעשה, האלבום כולו מציג מבנה המזכיר במעט סימפוניה קלאסית, כששני השירים הראשונים מהווים מבוא איטי, הקטע השישי מהווה פרק סיום גרנדיוזי והקטע השביעי, עיבוד מחודש ללהיט הזמר העברי 'שדמתי' מהווה מעין אפילוג. ניתן לראות את השימוש של הזמיר במשקלים אי-זוגיים ומורכבים כמעין מקבילה מוסיקלית לשיח הגימטרי המילולי).

ומהו המשכה של נבואת דניאל? ברגע שהיישות המעורפלת המתכנה "עמישראל" יכיר בכך ש"הכיבוש משחית", יגיע באחת "שלום עולם", שלאחריו כל מה שישאר למין האנושי לדאוג לו יהיו "בעלי-חיים בסכנת הכחדה". כמובן שמהמשחק הכיפי שהמצאתי היה אפשר להרכיב נבואה אחרת לגמרי (וניסיתי לרמוז לכך בטבלה), כזו הכוללת את קישקשתא, דודו זר, התוכי יוסי והכנסיה של גוגל. זה היופי בשפה המדוברת ובשפת המוסיקה: ממספר סופי של מילים\צלילים אפשר להרכיב מספר אינסופי של משפטים\מנגינות.

"עד חצי המלכות ואעשנה!" קרא המלך ויעמוד, והוא לבוש את בגדי מלכותו אשר לבש בעצם ידו, ואת חרב הזהב אשר לו אִמץ אל לבו בדבּרו.

"אחת אני שואל מעמך!  אַל נא תגד לאיש כי עוף כנף לך המגיד לך כל דבר וכל אשר קרה – ואתה האמן לי כי ככה ייטב הדבר שבעתים!"

ואחרי כן התעופף הזמיר ויֵּעָלם.

והמשרתים באו להביט אל המלך המת – – – אז עמדו וינועו וישתוממו, והמלך עומד לפניהם וקורא אליהם: "שלום!"