יוצאים לדרך

בוקר.

בתרמיל רק מגבת וספר של ע. המילטון המגולל את סיפורה של המיתולוגיה היוונית כולה, מתורגם לעברית. שוב אני בן 7. זה קיץ ארוך וחם בקיבוץ שבאמצע הדרך בין באר-שבע ומצפה-רמון. אני שרוע על הספה בכוך שב'חדר' של סבתא שלי, בין שברי הכדים והמאובנים, ובחברת ראשו של שופן על הפסנתר השחור. בין שתיים לארבע אסור לעשות כלום. סבתא ישנה, והיא היתה מעדיפה גם אותי במצב דומה. כנראה שאם הוריי השאירו אותי לחודש שלם בקיבוץ וחזרו לחיפה, יש לזה סיבה. אני לא מסוגל להרדם בצהריים. לא עייף בכלל. בחוץ הדשא ירוק, השמש חמימה ונעימה והנדנדות קוראות לי, אך נאסר עלי לצאת לשחק בחוץ כדי שלא אפריע את מנוחת הצהריים של החברים.

אז היא נתנה לי ספר אחד ממדפיה העמוסים, אחד כזה שיהיה מספיק ארוך כדי שיקח לי לפחות חודש לסיימו – ובו המיתולוגיה כולה בעברית מודרנית, פשוטה וקלה להבנה. אודיסיאוס היה הגיבור המיידי שלי. גם יפה, גם חזק ואמיץ, והחשוב מכל – פיקח. מתמודד עם קיקלופים אימתניים מבלי להניד עפעף, ויודע לירות בחץ וקשת, כשרון שעד היום אני מעריץ. גם את אכילס אהבתי, אך את אודיסיאוס ממש ראיתי בעיני רוחי – הוא נראה כמו שלום חנוך בצעירותו, על העטיפה של 'סוף עונת התפוזים'. וכשרחץ במי-המעיין במצוות אתנה ולבש דמות של איש זקן, לא איבד מקומתו, והוא נראה כמו ששלום נראה היום, יותר מעשרים שנה אחרי תמוז.

כל מקום בו אני עובר

יכול היה להיות ביתי

יכולתי לחיות שם, להשתקע

יכלתי גם למצוא את מותי         

על אם הדרך ישבתי לא פעם

ממתין לאיזה כוח-חילוץ

בא הביתה עוד מעט

הרי לא תעזבי אותי בחוץ

גם אני, באודיסיאות הפרטיות שלי, ישבתי לא פעם ולא פעמיים על אם הדרך. פעם אחת, טיול ממושך באירופה הוביל אותי, בדרך שכתבה את עצמה מראש, לאיי יוון, אף באי שמסופר כי בו חי ונקבר הומרוס עברתי. זה היה בחודש מאי, התהלכתי ברחובותיה הגשומים של ברלין האפלה, וידעתי למה נפשי נכספת – קצת אור-שמש ים-תיכוני. ביום בו נחתתי באתונה והתהלכתי במורד הרחובות התלולים, ראיתי את הים והרחתי את האוויר וידעתי שהגעתי.

פעם שנייה יצאתי, מעשה אלכסנדר הגדול, לכבוש את תת-היבשת ההודית. גם שלום בא איתי, ולא פעם היה הוא הכוחילוץ שלי. במסע הזה התוודעתי אל ראמה, גיבור-הקשת החדש שלי. הוא קורץ מאותו חומר ממנו עשוי אודיסאוס: נדודים, הרפתקאות, גבורה ויד בטוחה האוחזת בקשת. בין האיים גם אני הפלגתי. האם לחזור הביתה? ואולי להמשיך לטייל? אלו היו השאלות המנחות שלי בכל פעם בה עזבתי את מולדתי, באמתחתי כרטיס-טיסה בכיוון אחד ותוכנית כללית ופתוחה. עד כה התגלגלו הדברים כך שתמיד חזרתי בחלוף מחציתה של שנה. ורגע החזרה תמיד משמח, עמוס חיוכים וחיבוקים ומתנות.

אני בא הביתה.