שני ברושים

שני ברושים לבד

אל מול צומת עמוסה

רכבת קלה

זה מתחיל בנקודה על המפה. נקודה לא אקראית, לא מקרית בהחלט. נקודה שבחרתי בשל קירבתי אליה, בשל קירבתה אלי. נקודה בה אני עובר לפחות פעמיים ביום, ולרוב הרבה יותר. אני מכיר אותה היטב, יודע איפה היא ומה יש בה. לפחות בערך. בגלל שאף פעם לא הייתי ממש בנקודה עצמה, אלא רק חלפתי על פניה בדרכי לקניות בשוק שמחוץ לשער שכם או בחוזרי על אופני מהר הצופים. בגלל שלרוב אני כל כך ממהר, לא הספקתי מעולם לעצור לרגע, להעפיל ממש אל תוכה, להתבונן היטב בתוכה ואל מחוצה לה, ולהרהר. 

עד היום. 

היום, קצת לפני השקיעה, חמוש במצלמה דיגיטלית, עצרתי וטיפסתי אל מצפור תומר, מעין מרפסת המשקיפה אל אחת הצמתים העמוסות ביותר בירושלים, המפגישה את רחוב הנביאים עם דרך חיל ההנדסה. מן הקצה של ירושלים המערבית ניתן לראות צומת עמוסת רכבים מכל הסוגים: מכוניות, אוטובוסים, משאיות, ניידות, אופנועים, מוניות, עגלות ואפילו רכבת קלה אחת. נהר שוצף של תחבורה מפריד בין מזרח ומערב: שלושה נתיבים הנוסעים דרומה - אחד מהם נבלע במנהרה הנפערת בהר, פסי רכבת כפולים, שני נתיבי מכוניות נוספים הנוסעים צפונה, ולאחריהם תחנת האוטובוסים המרכזית של מזרח העיר ושני נתיבי כביש נוספים. קצת לפני השקיעה התנועה עמוסה וסואנת, הרמזורים מכתיבים את קצב פעימות הצומת, צופרי המשאיות ושירת הסירנות מנגנים את המולת סוף היום המלווה את צעדיהם של הולכי-הרגל בנסותם לחצות את הנהר הרחב.

כשמטפסים אל תוך המרפסת ומתבוננים בתוכה נגלה לעין עולם שלם. העולם הזה נמצא שם כל הזמן, תמיד מחכה לאנשים שיבואו בשעריו ויהנו משלל המראות, הריחות והקולות שיש לו להציע:

• צמד ברושים המדשדשים בשלוליות שתן

• פלסטיק

• ברזיה שאינה עובדת ובתוכה שברי בקבוק זכוכית

• ירח מתמלא ניבט מבעד לענפי הברושים

• תמונה יפנית של ענפים עירומים המסתירים רכבת חדישה

• ואם מסתכלים טוב, מבעד לדקלים, ניתן לראות את הכיפה המוזהבת

גם אני חוצה את הצומת הזו. לפחות פעמיים בשבוע, פעמים רבות יותר, אני שם פעמי אל עבר השוק שמחוץ לשער שכם כדי לקנות פירות, ירקות ופיתות. יותר טעים, יותר קרוב, יותר זול מלקנות במערב העיר. לא מזמן נבטה בי ההכרה שאני עושה קניות במקום שאיני דובר את שפתו, שמראם ומנהגיהם של תושביו שונים בצורה ניכרת מאלה שלי - מקום שהוא למעשה, ואולי בעתיד אף להלכה, "חוץ לארץ" לכל דבר ועניין. בינתיים, השמש שוקעת והיום יורד, והאנשים ממשיכים לחצות את הנהר ממערב למזרח וממזרח למערב ללא הפוגה. בעוד כמה שעות המולת היום תתפוגג אל צרצורי הלילה הקריר, והעיר תוריד הילוך, לפחות עד הבוקר הבא. 

שני ברושים לבד

מתבוננים מזרחה

העתיד קרוב

Remix

יש עניין כזה שהכל נתהפך ל-remix. כן. 2012 זה כאן ועכשיו, אנחנו חיים כבר בעתיד, וסוף העולם, אם הוא לא התרחש כבר בלי ששמנו לב, חזקה עליו שיגיע. אבל זה עתיד ישן, עתיד שכבר נחווה, אנחנו נוסעים במהירות מופרזת במכונית שתיבת ההילוכים שלה תקועה ב-déjà vu. בהתאם לכך, ההרכב המושמע ביותר במאורה בשבועות האחרונים הוא הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. אמני פרפורמנס קונספטואליים שמתכתבים עם הגיאולוגיה של תרבות הפופ? ראפרים זולים וצעקניים? ילדים משועממים מהשכונה? סתם סטלנים? התקשורת קצת מתקשה להחליט. לא שזה מפריע להם. בכל מקרה, זה נשמע קצת מוכר, לא?

אז צללתי השבוע ללופ משלי. מסתובב במאורה הלוך ושוב, רוקד ושר לעצמי, עובד על הפלואו ומשייף את המבטא הדרום אפריקאי, ובעיקר, עסוק בלא להיות בטוח שעכשיו לא 1997. תקוע בתוך מה שכבר התרחש, עצי האורן של עיר הקודש מתערבבים באלה של עיר הנמל, הצלילים מתערבבים ומתמזגים, שברי הזכרונות צפים ועולים: מעורפלים, מקוטעים, לא ברורים. אין לי שום דרך לדעת מה קרה באמת ומה רק חלמתי. המציאות של האתמול הופכת כבר היום לחלומות בהקיץ שלא ברור אם התגשמו  או נמוגו. déjà vu.

בדבר אחד אני בטוח: ב-1997, בעודי מנתר כאחרון הארנבים הצעירים, הטעם המוסיקלי שלי היה קצת יותר מצומצמם ומוגבל ממה שהוא היום, כלומר, שמעתי בעיקר להקה אחת שנקראה The Prodigy. אני זוכר לילות שלא נגמרים בנסיונות ביטבוקסינג נואשים בגנים ציבוריים, אני זוכר חורף קר ב"מועדונים" מפוקפקים בעיר התחתית, אני זוכר דיסקים צרובים מאותה עיר תחתית, אתרי אינטרנט עם טקסט (!) כשכל הקונספט הזה עוד היה חדש. אני לא בטוח, אבל נדמה לי, שהיה גם נסיון גרפיטי כושל במרכז המסחרי, ואני בוודאי מדמיין, או זוכר חלום מעורפל, כשעולות בראשי תמונות מהופעה חיה מול קהל גדול ורב ביום חם של חודש מאי. אני זוכר את תחושת הציפייה כשישבתי לילות שלמים מול MTV, מחכה שישדרו כבר את הקליפ החדש וה"שערורייתי" של הלהקה האהובה עלי:

אולי בגלל הגסות הבוטה שלו, הקליפ הזה מצליח לדעתי להשאר רלבנטי גם היום. אל תבינו אותי לא נכון: אני ארנב פמיניסט מוצהר, ומתנגד לכל סוג של אלימות, בוודאי כזו שמופנית נגד נשים. אבל מה שב-1997 היה "שערורייתי", די מחוויר ב-2012 על יד קליפים מלב המיינסטרים של הפופ העולמי. עד כמה שאני יכול לזכור, ב-1997 עדיין לא היה דאבסטפ. הפרודיג'י עשויים להחשב, מוסיקלית ותרבותית, כאבות הרוחניים של הסגנון, כמו גם של להקות כמו Die Antwoord. הצלילים האלקטרוניים הקשים והמסונתזים, הביטים השבורים והווליום, הו, הווליום, כולם מיישירים מבטם אל הממסד ואומרים: "Whateva Man". תמונת ראי פסטורלית של המציאות והבטחה לעולם טוב יותר, עולם עם הרבה יותר מוסיקה והרבה פחות חוקים.

Remix. ללהקות כמו ה"פרוטג'י האלה שאתה שומע כל היום וחולם עליהם בלילות" היה הרגל מגונה של להוציא סינגלים עמוסים ברימיקסים לשירים שלהם, שגם ככה נשמעו, הורכבו ונבנו כרימיקסים בצטטם חומרים קיימים, מביסטי בויז ועד נירוונה. כארנב משוגע-לדבר לא יכולתי שלא לרכוש את כולם, בתקופה שבה עוד היה נהוג ללכת לחנות תקליטים, לקנות דיסקים, לשמוע אותם ולתת להם לצבור אבק בחדר כאות-כבוד של הון סימבולי. היום אני יכול להודות שעד כמה שאני זוכר, תמיד העדפתי את הגרסאות המקוריות ולא את שלל הרימיקסים, שערבבו משהו שגם ככה היה מעודכן ורלבנטי. חשוב להבין שמאז 1997 הפרודיג'י, וליאם האוולט - היוצר המרכזי מאחורי ההרכב - בפרט, לא שחררו שום פיסת מוסיקה מעניינת. אפשר לתאר את הקריירה שלהם כהתפוצצות אמנותית שהגיעה לשיא ב-1997 ומאז סובלת מחרדת השפעה עצמית.

ליצור ב-2012 רימיקס לשיר ישן של פרודיג'י שישמע רלבנטי ומעודכן, זאת כבר אמנות אמיתית. לא כל שכן שהרימיקס המדובר הוא בעצם גרסת דאבסטפ להמנון המיזוגני הישן והטוב "Smack my bitch up". בשביל לציין את ההתמזגות של 1997 עם 2012 ואת יומההולדת ה-15 של יצירת המופת 'The Fat of the Land' פינקו אותנו החברה ב-XL באלבום שנקרא "Added Fat", ובו, לצד הוצאה מחודשת של האלבום המקורי, רימיקסים חדשים שנקטפו בבציר אורגני על ידי ליאם האוולט, האיש וה-TR-808, בכבודו ובעצמו. הסיבה לפוסט הזה, היא, בעצם, עד כמה שאני יכול לזכור, שהרימיקס הזה, הפותח את החלק השני של האלבום המחודש, פשוט העיף לי את האוזניים והרגליים וכל דבר אחר שיכול לעוף. הרימיקס הזה, כן, הזה, הוא נקודת-ייחודיות ומכונת-זמן ויותר מהכל: déjà vu.

בעקבות הארנב השחור: Man of Constant Sorrow

Early this mornin', when you knocked upon my door

Early this mornin', when you knocked upon my door

And I said, "Hello, Satan, I believe it's time to go"

איש מלא צער היה רוברט ג'ונסון. ימיו קשוחים וקצרים היו, ולילותיו חשוכים וקרים. לא פעם ולא פעמיים נאלץ לנוס על נפשו. מספרים עליו שהיה מתאמן בנגינה בגיטרה בלילות בבתי-קברות, כדי שלא יפריע את מנוחתם של החיים. לילה אחד, בערך בחצות הליל, פגש בשטן בצומת שוממה אי-שם בערבות מיסיסיפי. והשטן הציע לו הצעה שאי-אפשר לסרב לה.

Me and the devil, was walkin' side by side

Me and the devil, was walkin' side by side

And I'm going to beat my woman, until I get satisfied

"בוא נצא לטיול ארוך". במעלה נהר המיסיסיפי התהלכו שנים אחדות שני הרעים, מהדרום העמוק והחם ועד לכרך ההומה שבצפון, שיקגו. למתבונן מהצד נדמה היה שהולך לו רוברט ג'ונסון בודד, גיטרה על שכם, אך הוא לא היה לבדו. ממקום למקום, מצומת לצומת, בצידי הדרכים ובשולי הערים, ניגן ג'ונסון לכל מי שרק רצה להקשיב.

She say you don't see why, that you will dog me 'round

(now babe, you know you ain't doin' me right, dont'cha)

She say you don't see why, that you will dog me 'round

It must-a be that old evil spirit, so deep down in the ground

עם הזמן והמרחק החל רוברט לאט לאט ללמוד משהו. איך לנגן, איך להתייחס לאשתו, הוא החל להבין משהו מהותי ויסודי אודות הדרך בה פועל העולם, וכיצד להתנהל בתוך העולם הזה בעצמו. לא פשוט, לא קל, היה זה תהליך ארוך וממושך עבורו. הוא הפסיק להכות את אשתו, וגם בפעמים הספורות שעשה זאת, לא היה זה באשמתו - היה זה חברו החדש שהשתלט עליו.

You may bury my body, down by the highway side

(Baby, I don't care where you bury my body when I'm dead and gone)

You may bury my body, down by the highway side

So my old evil spirit, can catch a Greyhound bus and ride

מאוד בשקט, בצידה של הדרך הגבוהה, שוכב הגוף הנמק של נשמה עתיקה שהבינה משהו בסיבוב הנוכחי, והשלימה עם הבנתה. חיים קשים יוצרים אנשים קשים. אנשים קשים מגיעים למקומות קשים, ומתמודדים עם מצבים קשים. מבעד לסדקי קשיחותם נובטת המוסיקה ושולחת קנוקנותיה, מתמירה את החוויות הקשות לפרחים קוליים, מייצרת אנרגיה - אודיוסינתזה - המספיקה לפחות בכדי לתפוס טרמפ על איזה כלב מזדמן ולהמשיך לעוד סיבוב.

את כל המיתוסים חי רוברט ג'ונסון בחייו הקצרים, את הפאוסטיאני ואת האפריקני. בדומה לפגאניני, סופר שחברו האפל הוא שהעניק לו את כשרון הנגינה שלו לאחר עסקה מפוקפקת. במותו, ייסד רוברט ג'ונסון את היכל התהילה האמיתי של הרוק'נ'רול, ואת אחד המיתוסים המכוננים בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 - מועדון ה-27. ואם כל זה לא מספיק, הוא הצליח להשתחל גם לסרט של האחים כהן. A true man of constant sorrow.

"The Blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' bout the woman he was once with"

מפתח פה

השבוע, באמצע סיור חצי-אפוי לחירבת קייאפה, קיבלתי טלפון הזוי: "ארנב, אודי מת!" כך נאמר לי. לא ציפיתי לזה, לא הייתי מוכן, לא כל כך הבנתי בהתחלה עם מי אני מדבר ועל מי ועל מה מדברים איתי. אמרו שזה היה פתאומי. תוך שבועיים. אף אחד לא ראה את זה בא. לא שאלתי שאלות. הפרטים לא כל כך משנים כבר. מזה הרבה זמן שאנחנו כבר לא כל כך בקשר. אמנם אני גר על הר, והוא גר על הר, אך זה כבר אינו אותו ההר. ובין הר להר מפרידה ארץ שטוחה וצפופה ולחוצה. ככה מתנתקים קשרים. 

אבל היו תקופות שהיינו נפגשים כמעט כל לילה. אודי. תמיד עם חיוך, תמיד עם משהו מעניין ויפה להגיד, תמיד עם מוסיקה. אודי היה מהאנשים שאהבו לסגור את הלילה מאוחר, את השעות הקטנות בהן רוב האנשים כבר ישנים. תמיד שמחתי לראות אותו, תמיד התרגשתי לשבת איתו ולשוחח, אפילו על כלום - 

אודי היה המורה הראשון שלי למוסיקה בחיי הבוגרים, והמורה האמיתי הראשון שלי למוסיקה בכלל. לקחתי אצלו שיעורים על גיטרה בס חשמלית. שישה במספר. עד היום אני זוכר כמה שיעורים לקחתי - זה היה עניין רציני כנראה אם המספר נחרת לי בזכרון. ולמרות שהוא היה בכלל נגן קונטרבס, שיעורי הבס החשמלי איתו היו חוויה מדהימה. היינו קובעים בד"כ לאחרי עשר בערב, לסוף היום. לשנינו היה הרבה זמן. שיעורים שהיו אמורים לקחת 45 דקות נמתחו על פני שעתיים וחצי. זכיתי להתוודע לכל מיני בסיסטים עלומים יותר ופחות, להבין סגנונות מוסיקליים דרך קווי הבס שלהם, ולראשונה בחיי - לראות איך הטכניקה של הנגינה פוגשת את התיאוריה המוסיקלית ומה יכול לקרות במפגש הזה. 

אודי גם היה הבנאדם הראשון שגרם לי לשבת ולהקשיב לג'אז. זה לא לגמרי התחבר בהתחלה - זה היה תהליך איטי, קשה והדרגתי. השנה זכיתי להכיר מורה נוסף שלימד אותי ג'אז - דן. זכרתי אותו במעורפל מההר הירוק, מהתקופה בה הכרתי את אודי - לפעמים אודי היה מביא את דן לנגן איתו במאורת-הקפה בה עבדתי. רצה הגורל וכמה שנים אחר-כך זכיתי לקחת חלק בסדנת ג'אז מעשית בהדרכתו של דן. באמצע החורף, בסוף הסדנה, הגיע דן עם הטריו שלו לתת קונצרט בצהריים. כחלק מחובותי הארנביות אני גם אמון על הקלטה של הקונצרטים הללו והעלאתם לרשת. נכנסתי לאולם באיחור, כשהטריו כבר היה באמצע החזרה, כדי לבדוק שציוד ההקלטה תקין ושהכל עובד בסדר. 

מה רבה היתה הפתעתי ושמחתי כשראיתי שם את אודי, שנקרא להחליף את הבסיסט הקבוע של דן שלא יכל להגיע באותו יום. אני זוכר הפסקת קפה וסיגריה בקור ברוח בחוץ, אחרי החזרה, לפני ההופעה. כאילו לא עברו למעלה משש שנים. כאילו ההר הוא אותו הר. 

את ההקלטה של ההופעה לא טרחתי אפילו להעלות לרשת. לא זוכר למה בדיוק, כנראה היו דברים חשובים יותר. השבוע, אחרי שנודע לי הדבר, העליתי אותה וניתן לשמוע אותה במלואה כאן. הינה קטע אחד מתוכה, המתאים ברוחו לשעה שכזו:

אני זוכר שבאחת מהשיחות שלנו, סיפר לי אודי מה זה אומר לדעתו להיות מוסיקאי. הוא עבד מאוד קשה, לימד לעיתים מעל 10 תלמידים ביום, ברצף, אחד אחרי השני, נסע בכל הצפון ממתנ"ס לקונסרבטוריון, תמורת שכר לא גבוה. "אבל אתה כל היום על הכלי, וזה מה שחשוב." התובנות שהוא ידע להעניק היו בדיוק כל מה שלא ציפיתי ממורה לנגינה - מעורפלות, עמומות, חלקיות - כאילו זרמו במורד חלום שרק חלק ממנו שרד כדי לראות אור יום. אודי, תמיד תישאר עבורי מוסיקה שהתגלמה בבנאדם ומופת של מה זה אומר להיות מוסיקאי. עכשיו לילה וחושך, ובשמים זוהר ומנצנץ לו כעת מפתח פה.

בעקבות הארנב השחור I

הפעם התחלתי לחפור לעצמי מחילה ארוכה ועמוקה. ניסיתי לעשות קצת סדר בכל הג'אז הזה, בתווים הכחולים של ההיסטוריה השחורה של המוסיקה הפופולרית. והמחילה היתה כל כך ארוכה, וכל כך עמוקה, שיצאתי בצד השני של העולם, בארץ הפלאות האמיתית - ארצות הברית של אמריקה: ארצם של (הלבנים) החופשיים וביתם של (השחורים) האמיצים. מסתבר שעד המאה ה-19 הצטברו בארץ הנאורה הזו המוני עבדים (כן! כמו פרעה ומצרים וזה!) שחורים שהובאו לשם מאפריקה: בני-אדם. בני-אדם שהורדו למדרגת חיה על ידי בני אדם אחרים (כן! כמו ב...! ולא שאני, בתור ארנב, חושב שמותר האדם על החיה, אבל זה כבר דיון אחר). בגלל צבע עורם. עקב נסיבות גיאופוליטיות - מערכת כלכלית שהיתה מבוססת בעיקר על גידולי מטעים של כותנה וטבק - נוצר ריכוז גדול במיוחד של בני-אדם-עבדים ב'דרום העמוק' של צפון העולם החדש. 

בשלב מסוים במאה ה-19, היתה מלחמת אזרחים - לבנים מהצפון נלחמו בלבנים מהדרום בנוגע לשאלת מעמדם של בני-האדם-העבדים: הנושא שעמד על הפרק היה ביטול העבדות הרישמית. הלבנים מן הצפון ניצחו, בני-האדם-העבדים שוחררו, לפחות להלכה, ממצבם העבדותי, אך בפועל השתפר מצבם רק במעט - הם הפכו לעם של עובדי-פרך נוודים ומשרתים קשי-יום. אבל למרות הכל, חופש מסויים התאפשר, ובעיקר איפשר את התפתחותה של תרבות מוסיקלית חדשה, שתשנה את פני העולם. מן הכנסיות השחורות, ממכרות-הפחם, מן הכבישים שנסללו לאיטם, משירי העבדים בשדות הכותנה, מן התזמורות הצבאיות - וחשוב מכל - מן המסורות המוסיקליות האפריקאיות שהצליחו לשרוד בעולם החדש - החל תהליך איטי שתחילתו בסינתיזה בין מסורות מוסיקליות אפריקאיות ואירופאיות, וסופו בהתפצלות אינסופית לריבוי של סגנונות מוסיקליים: גוספל, ג'אז, בלוז, R&B, רוק'נ'רול, סול, Fאנק, רגאיי, היפ-הופ, ג'אנגל, ביג-ביט, דראם-אנד-בייס, דאבסטפ ועוד כל מיני דברים שעוד לא המציאו להם שמות. או שעוד לא המציאו אותם. 

מה שמשמעותי הוא שמרגע שהיו בני-אדם-עבדים, המוסיקה היוותה עבורם את אחת הדרכים המרכזיות ביותר באמצעותן יכלו לשמור על אנושיותם, לברוא את עצמם כקהילה חיובית נוכח המצב האיום אליו נקלעו, ואף לתקשר מסרים של חופש מתחת לעינו הבוחנת של האח הלבן הגדול. כך נוצרה שפה כפולה ו'תמימה' למראית-עין, בה רובד המשמעות הנסתר היה גלוי רק לבני-האדם-השחורים האדם הלבן, ה'חכם' וה'מלומד', יכל להבין שפה זו רק ברמת ה'פשט', כיוון שלא הכיר את מערכת הקודים והסימנים השחורים שנדרשו כדי לרדת לעומק ה'דרש'. מצב עניינים זה קיבל את ביטויו בכמה מן המיתוסים המכוננים של החברה האפרו-אמריקאית. אחד מהם הוא זה המספר על ה'קוף המסמן', המהתל באריה, מלך הג'ונגל, כיוון שזה האחרון אינו מסוגל לרדת לסוף דבריו. מיתוס נוסף הוא זה העוסק באחינו הארנב השחור -

הידוע יותר כ-Br'er Rabbit. 

הארנב השחור הוא דמות שנקראת במחקר הספרותי Trickster, יעני - תעלולן, ליצן, פרחח. מסתלבט על החיים, קופץ ממקום למקום, ומשטה להנאתו בשוכני היער האחרים - Br'er Fox ו-Br'er Bear. עלילותיו אוגדו לקראת סוף המאה ה-19 בקובץ סיפורי-העם הנקרא 'סיפורי הדוד רמוס'. את אחת התובנות החשובות בחייו למד הארנב השחור לאחר מפגשו עם 'תינוק הזפת', שלא היה אלא מלכודת שטמנו לו אחיו השועל והדוב במטרה לתפסו וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. לאחר מלחמת העולם השנייה אולפני דיסני הפיקו סרט חביב וגזעני (ברוח התקופה) שנקרא 'Song of the South', ובו מונפש וקם לתחייה המיתוס המכונן של הארנב השחור:

ככל שנאבק הארנב השחור בתינוק הזפת בעוצמה רבה יותר, כך הוא הולך שוקע ומסתבך, עד שהוא נלכד בתוך הזפת. אך אל חשש, זה לא סוף הסיפור. לאחר שאחיו, השועל והדוב, תופסים אותו, הם מתחילים להתווכח מה יעשו איתו. הארנב השחור, שמבין את מצב-הביש אליו נקלע, מתחנן שיעשו איתו כל שיחפצו, ובלבד שלא ישליכו אותו אל חלקת הקוצים. אליה הוא כמובן מושלך כלאחר כבוד. הוא נושם לרווחה, מריח את הברקנים וטועם מן החוחים, וחוזר אל חייו הקופצניים ונטולי-הדאגות. 

המסר של המיתוסים הללו הוא הכוח המקדם את עלילת סיפורה של המוסיקה השחורה. לאחר שבן-האדם-השחור הסתבך במלכודת הדימוי המשפילה שעיצבו לו אחיו הלבנים, הדרך שלו להחלץ ממנה הינה באמצעות סימון משמעויות חדשות על גבי המשמעויות הישנות שלמד מן הלבנים. בהקשר המוסיקלי, המוסדות המוסיקליים דרכם הרשו הלבנים לבני-האדם-השחורים להתבטא - הכנסייה, שירי-העבדים והתזמורות הצבאיות\עירוניות - הם שאפשרו את לידתה של מערכת מוסיקלית חדשה, שערבבה צלילים אירופאיים ואפריקאיים לכדי מוסיקה שכולה מכוונת למטרה אחת - שחרור-עצמי מעבדות מנטלית.

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". (מתוך רוסו, מאמר על יסודות אי-השיוויון בין בני-האדם)

חופש משמעו שהעולם כולו שלך. בלי גבולות, בלי חוקים, בלי תכתיבים. ראשוני המוסיקאים השחורים חתרו תחת התפיסה האירופאית-רומנטית על-פיה אמן מוסיקלי חייב בכל רגע לחדש, להיות מקורי ומרתק - כלומר, להלחין מוסיקה 'חדשה' משלו ולא 'לגנוב' מקודמיו. אם המלחינים האירופאים עסקו רוב הזמן בלגדר להם חלקת מוסיקה ולומר "זאת לי היא", הרי שהמוסיקאים השחורים של ראשית המאה ה-20 החלו לעקור את יתדות הסימון ולקרוא: "השמרו לכם מהטות אוזן למתחזים". המוסיקה לא שייכת לאף-אחד. נגיד אני קולטריין. אני צועד לי לאיטי במורד הרחוב הראשי של הסוואנה, ולפתע פוגש את אחד השירים האהובים עלי - אני לוקח אותו בחזרה למאורה שלי, למקום שלי - ומניח אותו על המדף המיוחד לדברים האהובים עלי ביותר. My Favorite Things - זה שם הנהר המתפתל דרך ג'ונגל הג'אז ומהווה את עורק החיים הראשי שלו: יש שיר יפה, שיר שאני אוהב - אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה שנשחק ביחד. אני לוקח אותו, משנה כמה דברים, משאיר על מקומם כמה דברים - פירקתי עוד לבנה בחומה, עקרתי עוד יתד מן הגדר, מילאתי עוד קצת עפר בתעלה.

גם אפריקה באמבאטה, מאבות ההיפ-הופ ומנהיגה של אומת הזולו הבינלאומית, קרא בקול גדול: "הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזים!". כשאחיו, השועל והדוב, לכדו אותו בתינוק-הזפת, הוא התחנן: "עשו מה שתעשו, רק אל תזרקו אותי לשדה-הקוצים שבדרום הברונקס". ודרום הברונקס בשנות ה-70 לא היה סתם שדה-קוצים, היה זה שדה-קוצים בוער. אבל אפריקה באמבאטה הוא ארנב שחור. תזרקו אותו לשכונת-מצוקה שבנייניה עולים בלהבות, שסובלת מנחיתות חברתית-כלכלית, שהדרך היחידה בה יכולים צעיריה להגיע למשהו בחיים היא להיות חלק מכנופיית-רחוב - כלומר, פשע - ותסמכו עליו שהוא כבר יגלגל את הקוצים לזר נאה, יעשן אותם, יהפוך את האנרגיות השליליות לחיוביות, ועל הדרך גם ימציא את ההיפ-הופ.

And dat's not even de end, folks!

חיזרו אלינו לפרק הבא של 'בעקבות הארנב השחור', בו יסופר על הצומת המפורסמת בה פגש הבלוז את השטן.

...

זמן של מספרים

לאחרונה הרבה אנשים פונים אלי עם שאלה אחת ספציפית. תיבת המייל שלי מוצפת, סטודנטים עוצרים אותי במסדרונות הר-הצופים, חתולי-רחוב עטים עלי ודורשים מענה, אפילו בחורות בפאב פותחות בשיחה ידידותית-לכאורה, על-מנת שיוכלו ברגע האמת לשלוף את השאלה המיסתורית והעתיקה: "מה ההבדל בין 3/4 ובין 6/8?"

אילו היתה שאלה זו מופנית למתמטיקאי, אני מתאר לעצמי שהתשובה היתה עשויה להיות משהו בסגנון: "6/8 הינו הרחבה של 3/4, למעשה הכפלה ב-2 של המונה והמכנה. מבחינה כמותית הם שווי-ערך וההבדל ביניהם הינו חיצוני בלבד, עניין של רישום. נגיד שלאדם מסויים, נקרא לו, נאמר, דנקנר, או משהו בסגנון, יש עוגה. והוא מחלק אותה לארבעה חלקים שווים, ולוקח לעצמו שלושה מהם, וליתר האנשים משאיר חלק אחד. אפשר לומר שהוא לקח לעצמו שלושה רבעים מן העוגה, ואפשר לומר באותה מידה שהוא לקח לעצמו שש שמיניות ממנה. זה עניין של ניסוח, אבל אין הבדל מהותי בין שתי האמירות הללו."

אך אני איני מתמטיקאי - אני מוסיקאי. ובמוסיקה ישנו הבדל מהותי, ככל הנוגע למושגי הזמן, הקצב והמשקל המוסיקליים, בין המשקלים הנושאים את השמות 3/4 ו-6/8. 3/4 הוא משקל משולש. הוא מתחלק לשלוש פעמות שוות, שאורך כל אחת מהן הוא רבע. הפעמה הראשונה בכל תיבה במשקל זה מקבלת הטעמת-יתר (המסומנת בתווים באמצעות הסימן "<") בהשוואה לפעמות שבאות אחריה. כך נראית התבנית הבסיסית ביותר במשקל זה בתווים:

וכך נשמע אחד השירים היותר מוכרים שנכתבו במשקל זה:

ניתן לראות את התבנית הבסיסית של המשקל בתיבה המכילה את המילים "she once had". ביתר התיבות מופיעות תבניות ריתמיות אחרות, אך המשותף לכולן הוא שהן כולן תבניות ריתמיות הנגזרות מן המשקל של השיר, הלא הוא 3/4.

המשקל המכונה 6/8, לעומת זאת, אינו משקל משולש אלא כפול. ההבדל נעוץ לא באורך התיבה, שכפי שידידינו המתמטיקאי הסביר לנו, עשוי להיות זהה, אלא בחלוקות הפנימיות. בעוד כל תיבה של 3/4 מתחלקת לקבוצה אחת ובה שלוש פעמות באורך רבע, הרי שכל תיבה במשקל 6/8 מתחלקת לשתי קבוצות, שבכל אחת מהן שלוש פעמות באורך שמינית. כך נוצרת חלוקה פנים-תיבתית אחרת לגמרי: השמינית הראשונה והשמינית הרביעית מקבלות הטעמת-יתר (והראשונה, הלא היא הפעמה החזקה הבאה בתחילת התיבה, אף יותר מוטעמת מן הרביעית), וכך נוצרות שתי קבוצות - ומכאן ש-6/8 אינו משקל משולש אלא משקל כפול. התבנית הריתמית הבסיסית במשקל 6/8 תראה בתווים כך:

ואחד השירים היותר מוכרים שנכתבו במשקל הזה נשמע כך:

וכך נראית תבנית ליווי-הגיטרה של השיר בתווים - ניתן לראות שהיא דומה מאוד לתבנית הבסיסית של המשקל:

כעת מתעוררת השאלה החשובה הבאה: "מה קורה כשאנו נמצאים במשקל 3/4, אבל שומעים תבנית ריתמית מלאה בשמיניות? כיצד נדע להבדיל וכיצד נרשום זאת בתווים?" ובכן, תיבה במשקל 3/4 שמלאה כולה בשמיניות, תראה ברישום התווים  הגרפי כך:

וכך נשמע אחד השירים הפחות מוכרים, אך יותר יפים, שהולחן במשקל 3/4 ומכיל תיבות רבות המלאות בשמיניות:

כעת יוכלו לטעון כנגדי יודעי-ח"ן: "הרי כל הדוגמאות שהבאת הולחנו בעל-פה, ולא נכתבו בתווים בעת הלחנתן. והרי את שרשמת ב-3/4, ניתן לרשום גם ב-6/8, ולהיפך, וכל מה שצריך לעשות הוא לשנות את מהירות הנגינה כדי שלא יהיה הבדל".

על כך אשיב: יש במוסיקה גורמים נוספים מלבד המשקל, המקצב והערכים הריתמיים עצמם, שעוזרים לנו ללמוד ולגלות באיזה משקל הולחן שיר מסוים, אפילו אם מעולם לא נכתב בתווים בעת הלחנתו (שהרי מן הידועות היא שיוצרים רבים בסגנונות המוסיקה הפופולרית אינם טורחים להעלות את יצירותיהם על הכתב, ותחת זאת מעלים אותן ישר ליוטיוב). אחד מן הגורמים הללו הוא זה המכונה 'קצב הרמוני', ומתייחס לתדירות ולמהירות בה מתחלפים האקורדים בשיר. הן ב'אבוא אליך' והן ב-'House of the rising sun' האקורדים מתחלפים בתדירות של פעם בתיבה, כשהחילוף מתרחש על קו התיבה ועל הפעמה החזקה שבאה לאחריו. מבחינה תיאורטית יכולים היינו לרשום את 'אבוא אליך' במשקל 6/8 ואת שירם של 'החיות' במשקל 3/4, אך לו עשינו זאת היה בכך חטא כלפי המוסיקה עצמה, הקיימת ממש רק מחוץ לתווים: בהתנגנה היא מספרת לנו משהו על עצמה, ותוך כדי כך מגלה לנו משהו עלינו ועל יכולתנו להבין מהו הזמן.

ולסיום סיומת: הנה דוגמא לשיר שמזגזג בחינניות בין 3/4 ל-6/8, ועוד באותה שורה: "I like to be in america". חילופי המשקל מתרחשים לראשונה באיזור 00:45 בקליפ שכאן.

חליפות

שימו Play. עכשיו תתחילו לקרוא בבקשה.

רציתי לכתוב משהו על מאבק העובדים של הסגל ה"זוטר" (מילה מקטינה שאנחנו לא מאוד אוהבים), אבל אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה להוסיף בעניין. מי שמתעניינת, מוזמנת להכנס לאתר הארגון ולהתעדכן. בסופו של דבר זה עוד מאבק של ארגון עובדים - ולא שונה בהרבה מאלה ששומעים עליהם הרבה בחדשות לאחרונה - עובדי הרכבת, עובדי הנמלים, עובדי הקבלן, הרופאים, האחיות, המורים, העובדות הסציאליות והיד עוד נטויה. בבסיסם של כל המאבקים הללו טמון גרעין משותף - יציאה כנגד תהליכי ההפרטה הקיצוניים שעוברים על המדינה. בקרוב מאוד כולנו נהיה עובדי קבלן. וזה עוד בכלל לפני שהתחלתי לנסות לדבר על המצב הפוליטי-מדיני בארץ. רק לנסות לחשוב ולנסח את מה שעובר לי בראש גורם לי לסחרחורת. ויש קשר הדוק בין הנושאים האלו. 


מחאת האוהלים ניסתה בחלקה להשתיק את הקשר הזה: יש סיבות ברורות מאוד שהדיור והתחבורה הציבורית יקרים בתוך הקו הירוק, וזולים מעבר לו. קוראים לזה איזורי עדיפות לאומית הנהנים מכהנה וכהנא תקציבים וסיבסודים, וגם כאן עוד היד נטויה (והזרוע חזקה). ויש את ההרואין להמונים הזה שנקרא ריאליטי, ו"מחאות" היוצאות כנגד מחיר הוופלים והבפלות (הכיבוד משחית) והבנזין, וגזענות, והדרה, ואפליה וחוסר-צדק איפה שלא מסתכלים בין הירדן לים. דרך אחת להתמודד עם המצב הזה הוא להתחיל לתכנן את היום שאחרי האפוקליפסה, כמו שעושים בימים אלה ב'ארץ האמורי'. אני, שחולם על אוטופיות מהיום שהתגייסתי לצבא, או מהיום בו ראיתי לראשונה את 'Fight Club', או מהלילות האינסופיים בהם שוטטתי עם חברי על רכס הכרמל, או מהיום בו קראתי לראשונה את 'עליסה בארץ הפלאות', או מאז ומתמיד, מרגיש שחלומות אוטופיים הם משהו שאין להמעיט בערכו כלל וכלל. למרות זאת, אני עוד אתפנה לזה בעתיד הקרוב. כרגע, בשל חוסר היכולת להפיק טקסט שמתמודד עם המצב בצורה קוהרנטית ומציע פתרונות, אני הולך להתענג על השתלחויות מילוליות חסרות-רסן שמטרתן היחידה היא פריקת עצבים עצבנית, במיטב המסורת של RATM. ראו הוזהרתם: מכאן ואילך הפוסט הזה מתדרדר ומהר. לבבות חלשים מוזמנים לעזוב כעת.


יש מימד נוסף במאבק הסגל הזוטר שמייחד אותו מיתר המאבקים (למעט מאבק המורים): זה מאבק שעוסק בעתיד החינוך בארץ. ולא שבריאות ומערכת הרפואה והתחבורה הציבורית והדיור והרווחה הם נושאים חשובים פחות מחינוך (ה"פסק-זמן" והבנזין כן חשובים פחות מחינוך). אבל אנחנו נאבקים לא רק כארגון עובדים הנושא ונותן על זכויות, אלא גם על מה שנראה לנו כעתיד החינוך בארץ. אנחנו מוטרדים מאוד מגדעון סער (גדעון סהר? גדעון שר? גידי?) שבמקרה הטוב אפשר לכנות אותו סר-החינוך ובמקרה הרע סער-החינוח, צר-החיכוך, מר-הליכלוך ועוד חרוזים חותכים לרוב. שולח תלמידים למערת המכפלה? ספר להם גם שבקרוב, כשילכו לצבא, יצטרכו להתמודד עם האוכלוסיה היהודית העויינת שגרה שם. שולח את "ילדינו" להכיר את עיר-דוד? ספר להם גם על המתנ"ס שנהרס לא מזמן בוואדי חילווה. 


אני חונכתי במערכת החינוך ה"ממלכתית", הציונית, החילונית. איפשהו בתיכון התחלתי להרגיש שעובדים עלי. היה לי מחנך נהדר, שניסה ללמד אותנו לחשוב ודיבר איתנו על "פוסט-מודרניזם". אף אחד מאיתנו לא הבין מה זה. אבל התחלתי לחשוד בטקסי יום הזיכר-און. היום התקלקלתי לגמרי. כל יום אני רוכב על אופניי לאוניברסיטה ועובר בשייח ג'ראח (סליחה, שכונת "שמעון הסנאי הצדיק"). פתחו שם מיני-התנחלות עם עמדת שמירה שהציבור הישראלי מממן בכספי המיסים, וכיאה לעמדת שמירה מהודרת שמו שם דגל ישראל. ואני רואה אותו כל בוקר זו השנה הרביעית. וכל בוקר אני יותר שונא את הדגל ה"ציוני" הזה. לאחרונה שמתי לב שהוא ספק-שרוף, ספק-קרוע. ועדיין מתנוסס ברוח, ממתין לקטסטרופה שתסיים את הנזק הגלוי. כפני הדגל פני המדינה. אני חייב להודות שאני אוהב אותו יותר קרוע ושרוף. 

מ

בתמונה: שומרים ישראלים עזי-נפש בשייח ג'ראח ותורן מתכת גאה וזקוף

אז לכל הגדעון-סערים של העולם, ולכל האנשים שלובשים חליפות: אני לא מאמין לכם, אני שונא אתכם, אתם שמנים ולא מתת-תזונה אלא מגרגרנות ותאוות-בשרים, אתם אוכלים מדי יום במסעדות-הפאר הקלוקלות של טבחי הממון כשאנשים בפריפריה הפוליטית נאבקים כדי לגרד שאריות אורז מתחתית האוברדראפט, אתם חותכים את המדינה לפרוסות קרפצ'יו ונותנים לנוחי, נותנים לעופר, נותנים לשרי, נותנים לתשובה, ורק לכל האנשים שלא לובשים חליפות-חנק לא נשאר. אז אני מאחל לכם שכולכם תחנקו בקרוב מהנתחים השמנים שיתקעו בגרונכם, חנוטים בחליפות שלכם תלכו לבקר במערת המחפלה, המשפלה, המפלה, המטפלה ובעיר-דוד שבקרוב נחליף את שמה לעיר-ביבי, ושעל הדרך תשימו פתק בקוטל הבייקון המערבי (כור עצבותנו) שאתם דוחפים בבוקר ליד הביצה כדי להתחיל עוד בוקר מפרך במשרדים הממוזגים שלכם, עסוקים בכסאות מוזיקליים בזמן שאנשים אחרים עובדים בשבילכם. 


חינוך הוא העתיד. לא של המדינה, של העולם. תתחילו ללמד ערבית מדוברת בבתי ספר. אנחנו לא רוצים ללמוד ערבית ספרותית כדי שנוכל להאזין לרדיו ולקרוא חדשות ולשרת במודיעין. אנחנו רוצים לדעת לדבר ערבית כדי שנוכל לדבר עם בני-האדם איתם אנו חולקים את המרחב הזה, שכל קשר בינו לבין המילה 'מדינה' הוא מקרי, וכל קשר בינו לבין המילה 'ארץ' לכוד מראש במעצר מינהלי של לאומנות וגזענות. אתם תמשיכו "לצרוב" את התודעה כמו שהופכים סטייק על הגחלים, וכל היהודים שגרים על קו-התפר בארץ-של-אפאחד ימשיכו לקרוא בשם השכונה 'מוסררה', גם אם תכתבו על עוד מאה, אלף, מיליון-תלפים שלטים "מורשה". חינוך הוא העתיד, אבל הוא לא הכל. אם ה"מדינה" לא תספק חינוך ראוי לשמו, אנחנו נמצא אותו במקומות אחרים. גדעון סער, סימנתי אותך ואת החליפה המשובחט שלך. אתה האויב שלי. אני לא נלחם באלימות. אני לא מאמין באלימות. אני נלחם דרך מוסיקה. ראה הוזהר-תה.








גילוי נאות: הארנב הלבן כותב הבלוג הינו (בין היתר, ובעוונותיו הרבים) חבר סגל "זוטר" באחת מן האוניברסיטאות שבתוך הקו הירוק (למעשה, הקו הנאה הזה מקיף אותה כמו שעניבה את גדעון סער). ועוד דבר: אין לי שום דבר אישי נגד גדעון סער, מלבד העובדה שהוא חליפה. 

מה אנשים חושבים שאני עושה

כל מי שיש לו פייסבוק בוודאי נתקל לאחרונה במם-האינטרנט 'מה אנשים חושבים שאני עושה'. אז במקום לכתוב עבודות שאני צריך להגיש, החלטתי להרים את הכפפה וליצור מם שכזה עבור הסקטור המקופח ביותר באקדמיה, המוסיקולוגים.


בתיאבון

צל עץ תמר

"האדם הוא כֵּן שרוטט למשמע הרמוניות קוסמיות."              -----  עור שחור, מסכות לבנות \ פרנץ פנון

כשמחפשים funk ביוטיוב, זו התוצאה הראשונה שמופיעה. אז מה זה Funk (או בעברית, Fאנק)?

כפי שניתן לראות בקליפ, פאנק הוא חבורה של אנשים שמחים, שמנגנים, שרים ורוקדים כשהם מחופשים לחייזרי-וודו, שאמצעי-התחבורה העיקרי שלהם הוא חללית ושיש להם כל מיני דברים זוהרים ומאירים מסביבם, כפי שהיה נהוג בשנות ה-70. בסך הכל, הם עונים די יפה על הגדרת האדם של פנון. אבל זה לא הכל. Fאנק הוא גם המוסיקה שהאנשים האלה מנגנים, מוסיקה שהיא בעיקרה זמן. מה גורם לי להפריח לחלל העולם משפט מופשט שכזה? בשביל להסביר את זה, כדאי לשאול קודם את השאלה המיותרת הבאה: "מה היא מוסיקה?"

אחת מהתשובות הנפוצות היא 'צליל מאורגן'. נהוג לדבר על ארבעה משתנים שאפשר לארגן בצליל המוסיקלי: גובה-הצליל (Pitch), משך (Duration), עוצמה (Volume) וגוון (Timbre). את גווני הצליל האופייניים ל-Fאנק (מערכת תופים, בס חשמלי, כלי נשיפה ממתכת, אורגן וקולות אנושיים) ניתן למצוא גם בהרבה סגנונות וזרמים מוסיקליים נוספים. גבהי-הצליל, המתחברים לכדי מנגינות ואקורדים, ועימם העוצמות, אינם משתנים הרבה בדוגמה שלעיל: השיר כולו מורכב מאקורד אחד שאינו מתחלף לכל אורכו. גם עוצמת המוסיקה נשארת קבועה פחות או יותר - היא אינה גוברת ואינה נחלשת. 

מיד תאמרו לי: "אבל אנחנו שומעים כאן הרבה צלילים, ויש גיוון, ושינוי. אם באמת היה פה רק אקורד אחד היינו משתעממים. וזה לא קטע משעמם, זה קטע מרקיד". ואתם צודקים. הקטע הזה באמת מורכב ומעניין. הקטע הזה הוא משחק של משכים. הקומפוזיציה שואלת מתי האירועים הצליליים מתחילים ונגמרים. הדרכים בהן הצלילים נשזרים זה בזה מוליכות אל עבר מורכבות קצבית שקשה להתנגד לה, ממש ברמה הפיזיולוגית - כריות האצבעות של כפות הרגליים מטופפות על הרצפה את הקצב, הראש מתנדנד מצד לצד, ואפילו הנשימה ופעימות הלב מסתנכרנות. כל מוסיקה היא סדרה של אירועים צליליים שפרושים בזמן, אבל ב-Fאנק הזמן הוא המדיום העיקרי הנושא את ההתרחשות המוסיקלית, ולא רק הבד עליו היא מצויירת. 

מוסיקה שהיא זמן. ג'ורג' קלינטון, אחד מהאבות המייסדים של ה-Fאנק (בדוגמה שלמעלה ניתן לראות אותו יוצא מן החללית שלו), היה אוהב את זה. המוסיקה שלו מארגנת בפשטות את גבהי-הצליל, העוצמות והגוונים, והמורכבות שבה מתבטאת בארגון המשכים. הקצב דוחף קדימה ללא הרף, לא מהיר מדי ולא איטי מדי. האיזון המדויק הזה שבין פשטות ומורכבות, הוא שמאפשר, לנגנים ולמאזינים כאחד, להתחפש ולרקוד תוך כדי יצירת המוסיקה וההאזנה לה, לעיתים לאורך שעות ארוכות ברצף, מבלי להתבלבל ומבלי להתעייף. זוהי מוסיקה במובן העתיק ביותר של המילה - מוסיקה שהיא פולחן, מוסיקה שהיא טקס, מוסיקה שדורשת השתתפות אקטיבית בצורת ריקוד. 

את כל זאת לא הייתי כותב אלמלא חברי הטוב ארז, שאפילו חשבון פייסבוק אין לו, אך זה לא עצר בעדו מלנהל איתי דיון סוער (בחיים האמיתיים!) על מוסיקה. מפה לשם הגעתי לטענה שאת צלילי ה-Fאנק והשפעותיהם ניתן לשמוע בשלל סגנונות מאז שנות ה-70 הנוצצות, ובאופן ספציפי במוסיקה המזרחית הישנה. אם זכרוני אינו מטעני, דיברתי בייחוד על צלילי גיטרת הבס החשמלית האופיניים כל-כך ל-Fאנק, שביחד עם מערכת התופים המודולרית מרכיבים בדוגמה הבאה חטיבת-קצב Fאנקית לגמרי, גם אם איטית מעט ביחס לדוגמה הקודמת:

מה שאהוד בנאי שר וכתב על זוהר ארגוב ועל השיר היפה הזה, בהחלט מוכיח שגם בנאי וגם ארגוב עונים על הגדרת האדם הקוסמי של פנון ברטיטות הרמוניות הדדיות. באופן אישי, ככל שהזמן עובר ויוצא לי להחשף לעוד ועוד מן המוסיקה של ארגוב, אני לומד להעריך אותה יותר ויותר. הרבה שנים הייתה לי תחושה שמוסיקה הזו כביכול אינה "שלי", ארנב לבן ואשכנזי שכמותי (בבחינת "אמור לי לאיזה ארגוב אתה מאזין, ואומר לך מי אתה"). הדרך שפנון (שאת ספרו אני קורא בשקיקה כרגע) מציע לאנושות היא דרך ללא 'שחור' ו'לבן', דרך ללא 'שלי שלא שלך'. זוהי דרך שמאפשרת להבין את התבטאותו האומללה של יהורם גאון מלפני שנה, שהפכה את השד העדתי ללא פחות מהשטן בכבודו ובעצמו, כביטוי מידי של ההגמוניה הציונית המדכאת ערבים ו"מזרחיים" כאחד. ביטויים דומים, סמויים יותר, מובלעים כל כך עמוק בשיח ובשפה העברית, ומנציחים את ההיררכיות הארכאיות הללו, כך שקשה יותר לפעמים לשים לב אליהם. אחד מן הביטויים המקוממים בהם נתקלתי לאחרונה הינו קמפיין הפרסום ה"מעודכן" של עיתון 'הארץ'. להלן דוגמה מובחרת מתוכו:

ה"דיילי ווזווז". כי מה שחשוב זה שהשכנים (האשכנזים) ידעו שאתה מנוי, ושהגנבים (ה"מזרחיים") יוותרו מראש על העיתון המשעמם והשמאלני הזה, שאין בו מדורי רכילות עם תמונות גדולות וצבעוניות [לא שאני חושב שיש אלטרנטיבות טובות יותר בעיתונות המודפסת בארץ]. פנון מצהיר כי מבחינתו "מי שמעריץ את השחורים הוא חולה, ממש כמו מי שמתעב אותם". כדי שלא אחשד בהערצת שחורים, הנה דוגמה אחרונה לכך שגם גברים לבנים יכולים:

לסיום, שוב תודה לארז, שדירבן אותי לכתוב את הפוסט הזה. המשך יבוא