Remix

יש עניין כזה שהכל נתהפך ל-remix. כן. 2012 זה כאן ועכשיו, אנחנו חיים כבר בעתיד, וסוף העולם, אם הוא לא התרחש כבר בלי ששמנו לב, חזקה עליו שיגיע. אבל זה עתיד ישן, עתיד שכבר נחווה, אנחנו נוסעים במהירות מופרזת במכונית שתיבת ההילוכים שלה תקועה ב-déjà vu. בהתאם לכך, ההרכב המושמע ביותר במאורה בשבועות האחרונים הוא הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. אמני פרפורמנס קונספטואליים שמתכתבים עם הגיאולוגיה של תרבות הפופ? ראפרים זולים וצעקניים? ילדים משועממים מהשכונה? סתם סטלנים? התקשורת קצת מתקשה להחליט. לא שזה מפריע להם. בכל מקרה, זה נשמע קצת מוכר, לא?

אז צללתי השבוע ללופ משלי. מסתובב במאורה הלוך ושוב, רוקד ושר לעצמי, עובד על הפלואו ומשייף את המבטא הדרום אפריקאי, ובעיקר, עסוק בלא להיות בטוח שעכשיו לא 1997. תקוע בתוך מה שכבר התרחש, עצי האורן של עיר הקודש מתערבבים באלה של עיר הנמל, הצלילים מתערבבים ומתמזגים, שברי הזכרונות צפים ועולים: מעורפלים, מקוטעים, לא ברורים. אין לי שום דרך לדעת מה קרה באמת ומה רק חלמתי. המציאות של האתמול הופכת כבר היום לחלומות בהקיץ שלא ברור אם התגשמו  או נמוגו. déjà vu.

בדבר אחד אני בטוח: ב-1997, בעודי מנתר כאחרון הארנבים הצעירים, הטעם המוסיקלי שלי היה קצת יותר מצומצמם ומוגבל ממה שהוא היום, כלומר, שמעתי בעיקר להקה אחת שנקראה The Prodigy. אני זוכר לילות שלא נגמרים בנסיונות ביטבוקסינג נואשים בגנים ציבוריים, אני זוכר חורף קר ב"מועדונים" מפוקפקים בעיר התחתית, אני זוכר דיסקים צרובים מאותה עיר תחתית, אתרי אינטרנט עם טקסט (!) כשכל הקונספט הזה עוד היה חדש. אני לא בטוח, אבל נדמה לי, שהיה גם נסיון גרפיטי כושל במרכז המסחרי, ואני בוודאי מדמיין, או זוכר חלום מעורפל, כשעולות בראשי תמונות מהופעה חיה מול קהל גדול ורב ביום חם של חודש מאי. אני זוכר את תחושת הציפייה כשישבתי לילות שלמים מול MTV, מחכה שישדרו כבר את הקליפ החדש וה"שערורייתי" של הלהקה האהובה עלי:

אולי בגלל הגסות הבוטה שלו, הקליפ הזה מצליח לדעתי להשאר רלבנטי גם היום. אל תבינו אותי לא נכון: אני ארנב פמיניסט מוצהר, ומתנגד לכל סוג של אלימות, בוודאי כזו שמופנית נגד נשים. אבל מה שב-1997 היה "שערורייתי", די מחוויר ב-2012 על יד קליפים מלב המיינסטרים של הפופ העולמי. עד כמה שאני יכול לזכור, ב-1997 עדיין לא היה דאבסטפ. הפרודיג'י עשויים להחשב, מוסיקלית ותרבותית, כאבות הרוחניים של הסגנון, כמו גם של להקות כמו Die Antwoord. הצלילים האלקטרוניים הקשים והמסונתזים, הביטים השבורים והווליום, הו, הווליום, כולם מיישירים מבטם אל הממסד ואומרים: "Whateva Man". תמונת ראי פסטורלית של המציאות והבטחה לעולם טוב יותר, עולם עם הרבה יותר מוסיקה והרבה פחות חוקים.

Remix. ללהקות כמו ה"פרוטג'י האלה שאתה שומע כל היום וחולם עליהם בלילות" היה הרגל מגונה של להוציא סינגלים עמוסים ברימיקסים לשירים שלהם, שגם ככה נשמעו, הורכבו ונבנו כרימיקסים בצטטם חומרים קיימים, מביסטי בויז ועד נירוונה. כארנב משוגע-לדבר לא יכולתי שלא לרכוש את כולם, בתקופה שבה עוד היה נהוג ללכת לחנות תקליטים, לקנות דיסקים, לשמוע אותם ולתת להם לצבור אבק בחדר כאות-כבוד של הון סימבולי. היום אני יכול להודות שעד כמה שאני זוכר, תמיד העדפתי את הגרסאות המקוריות ולא את שלל הרימיקסים, שערבבו משהו שגם ככה היה מעודכן ורלבנטי. חשוב להבין שמאז 1997 הפרודיג'י, וליאם האוולט - היוצר המרכזי מאחורי ההרכב - בפרט, לא שחררו שום פיסת מוסיקה מעניינת. אפשר לתאר את הקריירה שלהם כהתפוצצות אמנותית שהגיעה לשיא ב-1997 ומאז סובלת מחרדת השפעה עצמית.

ליצור ב-2012 רימיקס לשיר ישן של פרודיג'י שישמע רלבנטי ומעודכן, זאת כבר אמנות אמיתית. לא כל שכן שהרימיקס המדובר הוא בעצם גרסת דאבסטפ להמנון המיזוגני הישן והטוב "Smack my bitch up". בשביל לציין את ההתמזגות של 1997 עם 2012 ואת יומההולדת ה-15 של יצירת המופת 'The Fat of the Land' פינקו אותנו החברה ב-XL באלבום שנקרא "Added Fat", ובו, לצד הוצאה מחודשת של האלבום המקורי, רימיקסים חדשים שנקטפו בבציר אורגני על ידי ליאם האוולט, האיש וה-TR-808, בכבודו ובעצמו. הסיבה לפוסט הזה, היא, בעצם, עד כמה שאני יכול לזכור, שהרימיקס הזה, הפותח את החלק השני של האלבום המחודש, פשוט העיף לי את האוזניים והרגליים וכל דבר אחר שיכול לעוף. הרימיקס הזה, כן, הזה, הוא נקודת-ייחודיות ומכונת-זמן ויותר מהכל: déjà vu.