אתה מתעורר: מוטיבציות

לפני שנה בערך, הייתי בהופעה של רונה קינן, בה היא בצעה את אלבומה 'שירים ליואל' במלואו. שלומי שבן התארח, והצטרף להרכב שליווה את קינן לקראת סוף המופע. נסים קלדרון הנחה את הערב, שכלל גם דיון על העיר כקונספט בהקשר ספרותי. זו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את שירי האלבום, וישבתי על קצה הכיסא כל המופע. 

יש רגעים בחיים, שדברים מתחברים. שנדמה שכל מה שקרה עד אותו רגע, כולל אירועים נקודתיים ונשכחים מן העבר, קרה מסיבה. לא סתם ביליתי שעות משמימות בין כותלי הבטון של מרכז חינוך ליאו-בק בחיפה עם המורה לספרות, מיה ברוך, שחוזרת שוב ושוב על המנטרה שלה: "הכתם הוא סמל!". כאילו שאם היא תגיד את זה מספיק פעמים, כולנו נשתכנע, נאמין בזה ונקבל 100 בבגרות בספרות.

שני שירים מאת דוד אבידן למדנו עם מיה ברוך. הראשון היה 'הכתם נשאר על הקיר', והשני היה 'בעיות אישיות'. במילים של אבידן היה משהו מוזר, מכשף ומהפנט. לא דומה לשום דבר שפגשנו עד אז בשיעורי ספרות. ולמרות הפוטנציאל של אבידן לפנות לנערים בעלי מזג חתרני, עדיין הצלחנו להשאר אדישים וציניים כמו שרק תלמידי תיכון יכולים להיות. אבל בדיוק במקום שבו לא התחברנו לשירים האלה, נכנס ההכרח של בחינת הבגרות. אם כך ואם כך, שני השירים האלה נשארו תלויים על הקירות הפנימיים של המוח שלי.

בשנת 2007, שבע שנים אחרי מיה ברוך וכיתה י"א, נסעתי להודו לחצי שנה. כמה ימים לפני הטיסה, קניתי את האלבום השני של שלומי שבן שזה עתה יצא, "עיר". כשגיליתי שהשיר החמישי באלבום הוא לחן מקורי של שבן ל'בעיות אישיות', אמרתי לעצמי שזה היה פשוט ברור ומתבקש. משך כל התקופה שקדמה לנסיעה להודו, היה מונח על שולחני הספרון הסגול המלא בשיריו של אבידן, 'משהו בשביל מישהו'. 

היתה לי דירה גדולה ששכרתי בחיפה, על הכרמל, עם שותפה שלרוב אינה נמצאת, עבודה בלילות וים בימים, נוף מהמרפסת של צמרות אורנים וים כחול, ושעות ארוכות שנמתחו לצלילי בוסה-נובה קטנה. לעתים הייתי מדפדף בספר של אבידן, חייתי באיטיות והשלמתי פערים בהשכלה המוסיקלית והספרותית שלי. אפילו ניסיתי להלחין שיר או שניים משל אבידן.

כשחזרתי מהודו, לא עבר זמן רב ושיניתי את הטמפו של חיי מהאדג'יו של הבוסה-נובה החיפאית לפרסטו של האוניברסיטה העברית. באותו ערב קיץ ירושלמי, במופע של רונה קינן, ביצע שלומי שבן את 'בעיות אישיות'. 

אבל הרגע שהכי המם אותי במופע, הרגע ששלח אותי בחזרה לתיכון, ואל אותן שעות ארוכות על המרפסת ברחוב פינסקי, וגם אל ההווה והעתיד, וחיבר לי קצוות של חוטים פרומים בהם שיחק גור-החתולים שבי, היה השיר 'אתה מתעורר'. כשיצאתי מן ההופעה הבטחתי לעצמי (ושכנתי דאז, לירון, שהיתה איתי בהופעה, עדה לכך) שבקרוב מאוד, אולי אפילו במסגרת לימודי באוניברסיטה, אתחקה אחר כל אותם דברים שהתחברו באותו רגע. 

הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל חברי לספסל הלימודים במרכז חינוך ליאו-בק בחיפה, ולמיה ברוך, שבאמת היתה המורה שלנו לספרות באותו מוסד, ושגם אם עוררה בנו אנטגוניזם מסויים, הרי שכמה שנים אחר-כך קראנו במקומון החיפאי "כלבו" שהיא נבחרה  בסקר תלמידים למורה הפופולרית ביותר בעיר.

ואל תשכחו, הכתם הוא סמל.

 A Felicidade / Antonio Carlos Jobim & Vinicius de Moraes

אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!


אושר
תרגום: אהוד מנור
Matti Caspi - a Felicidade by arnavlavan

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא נוצה קלה ברוח
שרגע מעופפת באויר -
על כנף הרוח,
נשאת עד שתנוח,
קלים חייה וקצרים כמו שיר.

אושר הוא דבר חולף
וכבר איננו,
כמו האשליה של קרנבל.
עובד איש בפרך,
לרגע של פרח.
פושט יד, עני והלך
הם עכשיו נסיך ומלך.
הנה, הנה הם שם על אם הדרך,
שלושה ימים הכתר לראשם.

העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אושר הוא כמו אגל טל בדשא,
שקוף ומתנוצץ באור חמה.
זוהר בדשא,
בכל צבעי הקשת,יורד כמו דמעה בנשמה.


___________________________________________________________________________

הכתם נשאר על הקיר \ דוד אבידן

_________________________________________________________________________

אתה מתעורר \ רונה קינן


אני חלון יוטיוב שהוא גם פלייליסט - לחצו על צלמית הקסטה (המלבנים שבין ה-play והעוצמה) ותגלו ביצועים נוספים!

אתה מתעורר

(יואל חולה געגועים)

אתה מתעורר

הכרית לידך עדיין חמה

כולנו יודעים שזה שקר

היא הלכה לפני שנים

אבל כמו כאב רפאים

הכרית לפעמים עוד חמה

אתה מתרגל ישיבה במטבח ודברים אחרים

שעושים אנשים בגילך

אין לזה סיבה

זה מעביר את הזמן ועובדה שעברו כבר שנים

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

אתה מצלצל אליה כל יום באותה השעה

זה כמו להאכיל דגים באקווריום

אין לזה תמורה

מה גם שהיא מזמן לא גרה כאן

אז אני עונה כל יום באותה השעה

לא הייתי רוצה לקלקל את השגרה שלך

נכון, זה משונה

אבל קרו כבר דברים משונים מאלה

ויש בזה נחמה

  

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין

בחלל הבודד

מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון

דברים שאפשר בלעדיהם

אבל נעים יותר איתם

הם ממלאים את הבית בשולי ובתפל

אתה מתבונן

בכתם קפה על שולחן במטבח

פתאום הוא גדל וממלא את החדר

זוחל על הקירות

שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט

אז אתה מצלצל באיחור לא אופייני

אנחנו שותקים ואז אתה מצטט לי שיר של אבידן

אם כך ואם כך

הכתם נשאר על הקיר

אתה ואני כמו שתי צלחות לוויין

בחלל הבודד

מחכות שיגיע סימן

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר

תן לי סיבה להאמין

שהעצב יש לו סוף


______________________________________________________________________

שיעור ספרות עם המורה מיה ברוך - אינטרטקסטואליות 


מיה ברוך: אל מי פונה הדוברת בשיר ומפצירה בו: "אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר"?

ארנב לבן: זו שאלה קלה. היא פונה אל יואל, הדמות שקורותיה מתוארת באלבום 'שירים ליואל'.

מ"ב: יפה, אני רואה שהתכוננת היטב לשיעור. ובכן, ספר לנו מי הוא יואל?

א"ל: יואל הוא דמות המבוססת על אביה של היוצרת, עמוס קינן. 

מ"ב: אבל לאיזה איש עצוב היא מתכוונת, מאיזה שיר?

א"ל: מה זאת אומרת? היא מתכוונת לאיש העצוב מהשיר "אושר", בביצוע של מתי כספי.  בסוף השיר שלה היא אפילו שורקת את המנגינה הפותחת את השיר "אושר". היא גם רוצה להאמין דווקא בהיפך ממילות השיר, בעצב שיש לו סוף.

מ"ב: אבל אין אף איש בשיר "אושר", יש רק איזה דובר קוסמי עלום, חסר צורה וגוף. יושב על ענן ומשקיף מטה, והאושר נראה לו כמו נוצה ברוח וכמו אגל טל וכמו קרנבל.

א"ל: אז לאיזה איש מאיזה שיר היא יכולה להתכוון?


מ"ב: קודם כל, מה זה משנה למי היא מתכוונת? מה שחשוב זה איך אנחנו מבינים את זה.
א"ל: בסדר, אז איך אנחנו יכולים להבין את זה?
מ"ב: אולי היא מתכוונת לאיש מהשיר של דוד אבידן? האיש אותו מצטט יואל דרך הטלפון בסוף הבית השלישי: 
"אם כך ואם כך \ הכתם נשאר על הקיר"?
א"ל: אולי היא מתכוונת לשניהם? 
מ"ב: אולי.
א"ל: אבל אם כן, אז מה הקשר בין יואל ובין השיר של אבידן? מהו הכתם של יואל, שבגללו הוא עצוב בלי סוף?


_______________________________________________


מתוך הספר 'על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן', נורית גרץ, 206-211:


"איזה פגם מולד שורבב בעורמה לתוך החלום הזה על מדינה, על חברה, כדי שיישחק עוד לפני שהוגשם. ולמה עוד יש לצפות? הרי הימים יעברו, הכול ירחק, ואז הזיכרונות והגעגועים לא יעלו עוד את הרגע הזה שבו הכול אמור היה להתגשם ושום דבר לא התגשם."


"ב-1949 השתחרר עמוס מהצבא והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שפעלה אז בטרה סנטה. אבל במקום להשתתף בשיעורים היה מסתובב בעיר, עובר עם חבריו מבית-קפה לבית-קפה, מבר לבר, מנסה להטביע בנהרות אלכוהול את הזיכרון שאינו מצליח להפוך לשכחה, ובכל-זאת ההולך ושוקע בערפל. מה לא היה בסדר? מה, בעצם, לא היה בסדר?"


"...וכל השנים הללו, כשהוא תוקף ומכה ומבקר וסופג ביקורות חוזרות ומכתבי נאצה ואיומים על ביתו ועל משפחתו, הוא יודע שכל זה לא יביא מחילה, יודע ''שמי שפעם אחת בחייו החליט ובחר משהו כאשר לא היתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות. ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה''."