Déjà-ouï*

תמונה ראשונה

ארנב צעיר, נגיד בן 17, קונה בעשרה שקלים דיסק ובו אוסף של קטעי מוסיקה אלקטרונית מיד שניה, בג'אנק או אולי באוזן השלישית. על הקופסה השקופה מודפסים שמות הלהקות והקטעים, הכל רימיקסים של רימיקסים, וקשה לקרוא את שמות הלהקות. הארנב יושב שעות על גבי שעות בחדרו שבבית הוריו, בלילות, ומקשיב לדיסק במערכת סטריאו עם מגש משולש מתוצרת JVC שאינה עולה יותר מ-200$. החדר נראה קצת מוזר, צר וארוך וחלון ענק פעור בצידו הארוך וסורגים לבנים המתפתלים באמצעם קבועים בו. קירותיו מכוסים תמונות צבעוניות ורצפתו בגדים ומזרונים וכריות. אפשר כבר לחוש בניחוח דק ועדין של קטורת מן המזרח. המוסיקה נפרשת לאט, בלולאות סגלגלות העוטפות את זוג האזניים הארוכות, מרדימה, מרגיעה, משככת, פותחת את הלב. הלולאות נפרשות החוצה, ממריאות למעלה, יוצאות מהחלון, מעבר לאלון הענק, מחייכות ברכה לירח, להר ולים, וממשיכות הלאה. 

תמונה שניה

בחלוף שבע שנים, אותו ארנב ממש, יושב בחדרו שבביתו על צלע ההר, מוקף בצמרות אורנים ריחניים, בכריות צבעוניות ובשקט המופרע מדי פעם בקריאות העורבים הנפרדים מן השמש השוקעת. בימים מקפץ הארנב בדרכו לרחוץ בים ובחול, ובלילות שוקע הוא אל תוך אוקיינוס האפשרויות שנגלה מבעד למסך הרשת. מוסיקה, ידע, ספרים, סרטים - הכל מכל הבא ליד. הארנב הופך לספוג וקולט ומקבל ומתמסר ומתרחב וסוחט עצמו לדעת וסופג עוד ועוד ועולה על גדותיו אך כלום לא נשפך, הכל נשאר, מוחזק ומקופל בתוך מרחב תודעתי אינסופי שמארגן עצמו מחדש ללא הרף כדי להכיל עוד ועוד. מדי פעם הוא מגיח מן החדר כדי להכין לעצמו או לאחרים סלט, ואז שב וחוזר פנימה. לא אחת קורה לו שהוא נתקל במנגינה מוכרת, כה מוכרת, היכן שמעה בעבר?

תמונה שלישית

שבע שנים נוספות כמעט וחלפו להן מבלי שהרגשנו בכך, והארנב שלנו כבר אינו תמים. הוא יוצא למסיבת-ריקודים באיזור סואן ומסוכן בעיר הגדולה. כמעט לבדו, הוא חש מאויים ונדחק לפינה, מבטים מפחידים דוקרים בעורפו וחומדים את פרוותו הרכה והנעימה. ואז, כשהכל כבר נראה כמעט אבוד, פתאום הוא רואה אותה. יותר נכון, שומע אותה.

והוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא יודע - לא חושב, לא נדמה לו, לא אולי - הוא יודע ללא ספק שהוא כבר שמע את המנגינה הזו בעבר, שהוא כבר ראה אותה, שהוא בעצם מכיר אותה. מכיר אותה כל כך טוב, כפי שהוא מכיר את עצמו ממש. מכיר אותה מהרגע שעמד על דעתו. הוא יודע שזאת המנגינה שהוא תמיד רצה, שהוא תמיד חיפש, זאת המנגינה שתגאל אותו, שתציל את חייו, שתביא לו אושר ושמחה ואהבה. זו המנגינה שתשחרר אותו מן המשאות הכבדים שהוא סוחב על כתפיו ובליבו. הוא ארנב חופשי כעת והוא יוצא לדרך חדשה, ולעולם לא יפחד שוב מדבר בעולם. ועוד דבר הוא יודע, שלמרות שהמנגינה היתה עמו מאז ומתמיד, הרי שהוא נתקל בה כבר פנים-אל-פנים בעבר, אך היא הסתתרה מפניו והוא לא זיהה אותה. אבל היכן? ומתי?

(התמונה באדיבות The Drawing Hands)


תמונה רביעית

בנעוריו היה הארנב פחות בררן. היה שומע את מה שמשדרים ב-MTV, מסתובב בלילות עם החברים מהשכונה ולובש בגדי כדורסל כי זה מה שכולם עשו. הוא תמיד העדיף רוק אבל בסוף שנות ה-90 הרוק כבר היה מין בסכנת הכחדה, ועל הנישה האקולוגית שלו החלה להשתלט המוסיקה השחורה. הוא נהג במידה מסויימת של חשדנות וספקנות כלפי המוסיקה שרוב חבריו אהבו מאוד, אבל מוסיקה היא מוסיקה, ונסתרות דרכיה. והמנגינה המיוחדת הזאת, שעתידה להיות, כעבור שנים, מפתח למנעול ליבו, מצאה את דרכה אליו כשעוד היה קשה ובוסרי. כדרכן של התגלויות המגיעות מעולמות אחרים ורחוקים, המצויים מעבר להשגתנו, וכמו אז גם עכשיו, היא הופיעה מולו בצורה שתאמה את רמת הבנתו באותו זמן, ואת היכולת שלו להפתח אליה ולהכיל אותה.




* Déjà-ouï - משהו שנדמה שנשמע כבר בעבר, בדומה ל-Déjà-vu, כאשר הנשמע (ouï) מחליף כאן את הנראה (vu).